אני עייפה.
היום הזה מתקדם לאט מדי וסופו לוט בחשכת הליל המתקרב. יש לי מעט זמן פנוי לפני האמבטיה של ריגור.
מכורבלת בעצמי, על המזרון.
ישנה.
חולמת.
"גבר גדול נושא חרב שבעת פיפיות...,
ראשו מותז ונוחת לרגליי....
מטיל עלמה צעירה על כתפו...,
בעודה צווחת ...
הולך לדרכו על פני צעיפים כתומים....
מנסה לזחול אך שדיי כבדים כעופרת...
נשרכים על תשתית הברזל התיכון,
זועקת, אך מפי בוקע בלון ומתרבה בניחותא...,
קרופ נטול יד צולף בעכוזי... "
מתעוררת לצליפה השנייה של הקרופ, המחובר לידו של האדון.
צליפה שלישית נוחתת לפני שאני מצליחה לערוך עצמי ל"מסגרת".
אינו אומר דבר, מתקין את הגאג על פי, מחבר את שרשרת ההובלה לקולרי, משיכה חזקה.
אני שמה לב שחלק משיערי סתור וזקור, אני תמהה על כך עד שאני נזכרת בגנן ובהרגלו לקנח זקפתו בשערי.
"עוד מעט אעשה אמבטיה" אני מתנחמת.
מובלת. אל מחוץ לבית. אל השער.
"אירוע" או "אירוח" של האדונים, הוא מאורע מרטיט לב. הם מסבים בטרקלין, משוחחים בקול רגוע, לעיתים מישהו נותן קולו בשיר נוגה, בשפה לא מובנת, לעיתים מישהו נעמד במרכז ונושא נאום, מוסיקה שלווה מתנגנת. הם לוגמים משקה וטועמים מן התקרובת, לא יותר מדי ולא פחות מדי.
השגלונות והשפחות שמקשטות את החדר, יושבות על ברכיהן, אזוקות וחסומות פה, ללא ניע, לבל יפריעו. הרגש זולג גם אליהן, תחושה חמימה של רוגע.
לעיתים, בכך נגמר האירוע, המוסיקה דוממת, הם מברכים אחד את השני לשלום והולכים לדרכם. כל שנותר הוא לסדר ולנקות. אין צורך בניקיונות מרובים. האדונים, מטבעם, קפדנים ונקיים.
לעיתים, המוסיקה גוברת, הופכת צורמנית, זרה, קישחת. אש נדלקת בעיניהם. ידיהם מוטחות באיברים נשיים. מושכות, צובטות, לופתות. כל שנותר לנו לעשות, הוא לספק את כל רצונם ויותר מכך, לקוות להגיע לסופו של הערב בלי שיער תלוש, פטמה נגוסה, או גרוע מכך.
כשאני מובלת לשער הבית אני כבר יודעת איזה אירוע יהיה הלילה. שורת נקבות כורעת בבוץ, מלוכלכות ומסריחות, שרשרת ארוכה מחברת את צווארן. פיה של כל אחת חסום בפיסת עץ לא מהוקצעת, הקשורה בחבל גס מעבר לעורפן.
"הרגע הגיעו לכאן בשיירה". אני חושבת. "צעצועים לאירוע".
הגנן עומד ליד השער ומגלגל שיחה עם הסוחר. כלבו לידו.
אני מצטמררת מהמחשבה שאיני לבושה בחוטיני "המגן". מה שעומד בין ערוותי ובין אברו הזקור של הכלב המתועב היא מהירות התגובה של האדון, אם ירצה.
"אני נתונה לחסדיו. אבל זה נכון בכל זמן, כל הזמן".
האדון, שרשרתי בידו האחת, הקרופ בשניה, פוסע לאיטו לכיוון שורת שרשרת הנשים. ונעמד מולן, רגליו פסוקות, אני צמודה לרגלו הימנית.
"מסגרת! מייד!" הוא פוקד עליי.
פונה אליהן וקולו רועם.
"אני אדון הבית. וזוהי (מושך בשרשרתי) קהו-טיטען"
"התייצבו בתנוחתה! מייד!"
הנקבות העייפות והמלוכלכות עורכות איבריהן בעוד הסוחר מצליף בהן בפרגולו, צורח עליהן. ריר זב מפיותיהן החסומים, עיניהן לטושות באימה. אני שמה לב לזרזיף של שתן קולח מאחת ואז מעוד.
האדון מושך בשרשרתי ומוביל אותי לאורך שורת הנקבות הכורעות במסגרת, מדי פעם דוחף את הקרופ בשדיה של אחת, מזיז שיערה של אחרת, צולף בעכוז מזדמן, בעודו סוקר את השורה.
הוא בוחר ארבע, אני לא מופתעת, אני יודעת איזה צעצועים הוא אוהב.
אדומת שיער, שדיים בינוניים, בטן שטוחה ועכוז רזה.
השפחה שלידה נבחרת גם היא, דומה לה כשתי טיפות מים.
שחורת שיער, צעירה, שדיה גדולים, עכוזה שופע,
שחורת שיער עם פסי שיבה, לא צעירה, שדיה גדולים ונפולים, עכוזה קמוט, בבואה עתידית של הצעירה שלידה.
"תאומות, אם ובתה." אני חושבת, "תהיה הלילה השתוללות פראית". אני מתאמצת להחזיק את האימה בתוכי, מוכמנת.
כסף מחליף ידיים, שרשרת מחליפה ידיים. הסוחר מוביל שארית סחורתו לעבר השער, גורלן לוט מעברו השני.
האדון מוסר את השרשרת שלי לגנן, ואומר בקול רך וידידותי.
"קח אותה, היא תעזור לך לנקות ולהכין אותן",
"תדאג שתחזור הביתה בהקדם, יש לה עוד מה לעשות",
"אתה יכול לשחק איתן קצת, אבל אל תפגום בהן".
דוחק בכתפו והולך לדרכו.
הגנן, בשמאלו השרשרת שלי ובימינו שרשרת הצעצועים, פוסע בגאון אל עבר הכלוב בחצר הבית, מוביל את שיירת הנקבות הזוחלת בבוץ.
ברכיי כואבות ומלוכלכות, אני רואה את הצעצועים מביטות בי בחטף ותהייה בעיניהן. אני נמנעת מלהביט בהן, עסוקה יותר במעקב אחרי הכלב.
מגע המרצפות תחת ברכיי מזכיר לי את חובותיי, אני צריכה לדאוג לנקות את הצעצועים. אחרי שיהיה נקיות, ידאג הגנן לאזוק ולחסום את הבשר הטרי.
אני מנסה לנוע לעבר ברז המים, הדלי והמטליות המונחות בפינת הכלוב, לגנן, יש רעיון אחר.
רגלו דורכת על שרשרתי בכוח, מצמידה את צווארי לרצפת הכלוב. אני מרותקת למקומי. הוא מושך בשרשרת הצעצועים בכוח, עד שהן מוטלות לרגליו. מסיט אזור חלציו, אברו מדלדל מעליהן. ידיו שוקעות בשערן ומושכות את פניהן אל מול אברו. אנקותיהן בוקעות מפיהן החסום.
שתנו מותז בסילון היישר לפניהן, מניד אברו כה וכה. מרווה אותן בנוזליו, נתזיו מעקצצים בגבי, נהמת סיפוק קדורנית בוקעת מפיו.
הוא אינו מדבר, לעולם.
הסילון דועך לזרזיף, לטיפות, הוא מושך בשערן כה וכה ומנגב אברו.
דוחף רגלו ומרים פניי מהרצפה. מחווה כלפי הדלי ומתיישב בפינה, אוחז בפרגולו.
התאומות, עיניהן הלומות, מוטלות כחבלים רטובים על המרצפות, אני מתחילה לנגב את הבוץ והשתן מגופן.
רואה בזווית עיני את שפחת השיבה חובקת בעדינות את בבואתה, חולקות מגע לח, מצחין.
עינינו נפגשות, עיניים כנועות, דומעות, לא צעירות, מבינות.
אני מניחה בידה מטלית ומזיזה את הדלי כך שיהיה בין שתינו. היא מתחילה לנקות את בבואתה הצעירה.
ניקיון יסודי, מנוקד בעקיצות פרגולו של הגנן, משאיר ארבע נקבות מבושמות ונקיות.
אני, נשלחת בבעיטה חזרה הביתה, נושאת,מבפנים ומבחוץ, כל פיסת לכלוך וצחנה שניקיתי זה עתה.
