בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

עיניים ריקות

כל מה שאני אכתוב כאן הוא פנטזיה.
מציאות.
ערבוביה של עונג וכאב.
תמהיל של אושר וצער.
אלגוריה מציאותית, או מציאות אלגורית.
אתם תחליטו.

הערת הכותבת: הבלוג הוא כרונולוגי ובהמשכים. הסיפור מתחיל בפוסט הראשון (הכי "עתיק") ונבנה לאיטו בכל פוסט נוסף עד לעדכני ביותר.
לפני חודשיים. 31 בינואר 2024 בשעה 21:52

איך אני יכולה "להמשיך את היום", כשהוא נלחם "שם"?
במקום המתועב ההוא, מחוץ למעגלי החסד.
לא אפלולית הבדס"מ מרחפת שם,
כי אם אפילת רוע לב האדם, חשכה אטומה וחסרת רחמים.

השליט הראשון, מורה הדרך.
המוציא ומביא, המורה והמגיה.
הותיר אותי, מפרפרת בים המילים,
ורץ, לשם.

שיחזור בשלום.

לפני שנה. 18 בפברואר 2023 בשעה 20:49

אני עייפה.

היום הזה מתקדם לאט מדי וסופו לוט בחשכת הליל המתקרב. יש לי מעט זמן פנוי לפני האמבטיה של ריגור.

מכורבלת בעצמי, על המזרון.

ישנה.

חולמת.

 

"גבר גדול נושא חרב שבעת פיפיות...,

ראשו מותז ונוחת לרגליי....

מטיל עלמה צעירה על כתפו...,

בעודה צווחת ...

הולך לדרכו על פני צעיפים כתומים....

מנסה לזחול אך שדיי כבדים כעופרת...

נשרכים על תשתית הברזל התיכון,

זועקת, אך מפי בוקע בלון ומתרבה בניחותא...,

קרופ נטול יד צולף בעכוזי... "

 

מתעוררת לצליפה השנייה של הקרופ, המחובר לידו של האדון.

צליפה שלישית נוחתת לפני שאני מצליחה לערוך עצמי ל"מסגרת".

אינו אומר דבר, מתקין את הגאג על פי, מחבר את שרשרת ההובלה לקולרי, משיכה חזקה.

אני שמה לב שחלק משיערי סתור וזקור, אני תמהה על כך עד שאני נזכרת בגנן ובהרגלו לקנח זקפתו בשערי.

"עוד מעט אעשה אמבטיה" אני מתנחמת.

מובלת. אל מחוץ לבית. אל השער.

 

"אירוע" או "אירוח" של האדונים, הוא מאורע מרטיט לב. הם מסבים בטרקלין, משוחחים בקול רגוע, לעיתים מישהו נותן קולו בשיר נוגה, בשפה לא מובנת, לעיתים מישהו נעמד במרכז ונושא נאום, מוסיקה שלווה מתנגנת. הם לוגמים משקה וטועמים מן התקרובת, לא יותר מדי ולא פחות מדי.

השגלונות והשפחות שמקשטות את החדר, יושבות על ברכיהן, אזוקות וחסומות פה, ללא ניע, לבל יפריעו. הרגש זולג גם אליהן, תחושה חמימה של רוגע.

לעיתים, בכך נגמר האירוע, המוסיקה דוממת, הם מברכים אחד את השני לשלום והולכים לדרכם. כל שנותר הוא לסדר ולנקות. אין צורך בניקיונות מרובים. האדונים, מטבעם, קפדנים ונקיים.

לעיתים, המוסיקה גוברת, הופכת צורמנית, זרה, קישחת. אש נדלקת בעיניהם. ידיהם מוטחות באיברים נשיים. מושכות, צובטות, לופתות. כל שנותר לנו לעשות, הוא לספק את כל רצונם ויותר מכך, לקוות להגיע לסופו של הערב בלי שיער תלוש, פטמה נגוסה, או גרוע מכך.

כשאני מובלת לשער הבית אני כבר יודעת איזה אירוע יהיה הלילה. שורת נקבות כורעת בבוץ, מלוכלכות ומסריחות, שרשרת ארוכה מחברת את צווארן. פיה של כל אחת חסום בפיסת עץ לא מהוקצעת, הקשורה בחבל גס מעבר לעורפן.

"הרגע הגיעו לכאן בשיירה". אני חושבת. "צעצועים לאירוע".

הגנן עומד ליד השער ומגלגל שיחה עם הסוחר. כלבו לידו.

אני מצטמררת מהמחשבה שאיני לבושה בחוטיני "המגן". מה שעומד בין ערוותי ובין אברו הזקור של הכלב המתועב היא מהירות התגובה של האדון, אם ירצה.

"אני נתונה לחסדיו. אבל זה נכון בכל זמן, כל הזמן".

 

האדון, שרשרתי בידו האחת, הקרופ בשניה, פוסע לאיטו לכיוון שורת שרשרת הנשים. ונעמד מולן, רגליו פסוקות, אני צמודה לרגלו הימנית.

"מסגרת! מייד!" הוא פוקד עליי.

פונה אליהן וקולו רועם.

"אני אדון הבית. וזוהי (מושך בשרשרתי) קהו-טיטען"

"התייצבו בתנוחתה! מייד!"

 

הנקבות העייפות והמלוכלכות עורכות איבריהן בעוד הסוחר מצליף בהן בפרגולו, צורח עליהן. ריר זב מפיותיהן החסומים, עיניהן לטושות באימה. אני שמה לב לזרזיף של שתן קולח מאחת ואז מעוד.

האדון מושך בשרשרתי ומוביל אותי לאורך שורת הנקבות הכורעות במסגרת, מדי פעם דוחף את הקרופ בשדיה של אחת, מזיז שיערה של אחרת, צולף בעכוז מזדמן, בעודו סוקר את השורה.

הוא בוחר ארבע, אני לא מופתעת, אני יודעת איזה צעצועים הוא אוהב.

אדומת שיער, שדיים בינוניים, בטן שטוחה ועכוז רזה.

השפחה שלידה נבחרת גם היא, דומה לה כשתי טיפות מים.

שחורת שיער, צעירה, שדיה גדולים, עכוזה שופע,

שחורת שיער עם פסי שיבה, לא צעירה, שדיה גדולים ונפולים, עכוזה קמוט, בבואה עתידית של הצעירה שלידה.

 

"תאומות, אם ובתה." אני חושבת, "תהיה הלילה השתוללות פראית". אני מתאמצת להחזיק את האימה בתוכי, מוכמנת.

 

כסף מחליף ידיים, שרשרת מחליפה ידיים. הסוחר מוביל שארית סחורתו לעבר השער, גורלן לוט מעברו השני.

 

האדון מוסר את השרשרת שלי לגנן, ואומר בקול רך וידידותי.

"קח אותה, היא תעזור לך לנקות ולהכין אותן",

"תדאג שתחזור הביתה בהקדם, יש לה עוד מה לעשות",

"אתה יכול לשחק איתן קצת, אבל אל תפגום בהן".

דוחק בכתפו והולך לדרכו.

 

הגנן, בשמאלו השרשרת שלי ובימינו שרשרת הצעצועים, פוסע בגאון אל עבר הכלוב בחצר הבית, מוביל את שיירת הנקבות הזוחלת בבוץ.

ברכיי כואבות ומלוכלכות, אני רואה את הצעצועים מביטות בי בחטף ותהייה בעיניהן. אני נמנעת מלהביט בהן, עסוקה יותר במעקב אחרי הכלב.

מגע המרצפות תחת ברכיי מזכיר לי את חובותיי, אני צריכה לדאוג לנקות את הצעצועים. אחרי שיהיה נקיות, ידאג הגנן לאזוק ולחסום את הבשר הטרי.

אני מנסה לנוע לעבר ברז המים, הדלי והמטליות המונחות בפינת הכלוב, לגנן, יש רעיון אחר.

רגלו דורכת על שרשרתי בכוח, מצמידה את צווארי לרצפת הכלוב. אני מרותקת למקומי. הוא מושך בשרשרת הצעצועים בכוח, עד שהן מוטלות לרגליו. מסיט אזור חלציו, אברו מדלדל מעליהן. ידיו שוקעות בשערן ומושכות את פניהן אל מול אברו. אנקותיהן בוקעות מפיהן החסום.

שתנו מותז בסילון היישר לפניהן, מניד אברו כה וכה. מרווה אותן בנוזליו, נתזיו מעקצצים בגבי, נהמת סיפוק קדורנית בוקעת מפיו.

הוא אינו מדבר, לעולם.

הסילון דועך לזרזיף, לטיפות, הוא מושך בשערן כה וכה ומנגב אברו.

דוחף רגלו ומרים פניי מהרצפה. מחווה כלפי הדלי ומתיישב בפינה, אוחז בפרגולו.

 

התאומות, עיניהן הלומות, מוטלות כחבלים רטובים על המרצפות, אני מתחילה לנגב את הבוץ והשתן מגופן.

רואה בזווית עיני את שפחת השיבה חובקת בעדינות את בבואתה, חולקות מגע לח, מצחין.

עינינו נפגשות, עיניים כנועות, דומעות, לא צעירות, מבינות.

אני מניחה בידה מטלית ומזיזה את הדלי כך שיהיה בין שתינו. היא מתחילה לנקות את בבואתה הצעירה.

 

ניקיון יסודי, מנוקד בעקיצות פרגולו של הגנן, משאיר ארבע נקבות מבושמות ונקיות.

אני, נשלחת בבעיטה חזרה הביתה, נושאת,מבפנים ומבחוץ, כל פיסת לכלוך וצחנה שניקיתי זה עתה.

לפני שנתיים. 29 ביולי 2021 בשעה 20:58

סוף סוף. חיקו החמים של המטבח. לבושה בכל מחלצותיי, כלומר, חוטיני וסינר, עשויים שניהם מעור שחור, הדוק. עומדת על שתי רגליים רועדות. מבשלת. רק חיכוך טבעות פטמותיי בעור הסינר מזכיר לי שכבר איני מה שאיני זוכרת יותר, החוטיני מגן עליי מפני העתיד לבוא עוד מעט.

נקבות לובשות עירום כמחלצות.

מאז נתלשו מעל גופי, בכוח, פיסות הבד האחרונות שהיו ברשותי, בעוד אני נגררת בשערי לעתידי כרכוש, לימדתי עצמי לעטות אצטלת תאווה דביקה. נדנוד שדיים כבדים, הבלטת עכוז עסיסי, ניסיון נואל להסתיר איברים מוצנעים בעזרת כפות ידים, הינם למעשה אריזות הגשה, שעשויות לזכות אותך בחסד רגעי. במשהו להכניס לפה שאינו זקפת זכרים, במשהו להכניס לקיבה שאינו זרעם, בלהיות חפץ ברשות יחיד ולא ברשות רבים.

כבר איני רגילה לחוטיני ולסינר, אני חשה עירומה איתם. אבל הם מיועדים להגנתי.

הסינר מגן על איברי מפגיעתו הרעה של המטבח ומפגיעתו הרעה של הגנן. למרות שהאדון אסר עליו לגעת בי, עדיין לא רצוי ללבוש לידו עירום כמחלצות.

החוטיני מגן עליי מפני הכלב שלו. חיה ענקית, רגזנית ומסריחה.

הגנן מבין איסור, הכלב לא.

כולנו "כלבות". כורעות, עירומות, פסוקות, כנועות, מקרינות תאווה, ייחום, כל חורינו זמינים. בשביל הכלב של הגנן, אנחנו כלבות לכל דבר ועניין. אברו הארגמני משתרבב, זקור והוא חג סביבנו. מחפש הזדמנות בעוד אנו מכוסות זיעה קרה.

אם יש דבר מפחיד יותר מ"הכלובים", הרי שאלו ה"כלבים". מי שמושלכת לשרת אותם שוב לא תשמש אדם, לעולם.

אני מודה לחוטיני, לוחץ, לא נוח וכואב ככל שיהיה, על שהוא שומר עליי מפני הכלב. מפני בעילה יצרית, אקראית, שתהפוך אותי מ"כלבה" לכלבה.

 

מנערת ראשי מהמחשבות. עליי להיות מרוכזת.

אני מתעלמת במופגן מיללות הבכי הרמות הבוקעות מחדר הכביסה. לאחר שניקיתי את המרתף בעזרת מטלית שקשרתי לפניה והשתמשתי בהם כבמגב, זחלה קצ'ן אחריי לחדר הכביסה כדי להתנקות. קצ'ן נותרה שם, מייללת, מנסה לשטוף את השתן משיערה ולמרק את חותמו האדום של האדון מלחייה. אני עונדת את הגאג האדום, סמל סמכותי, סביב צווארי. לבי אטום אליה.

לאחר שאני מתקינה את תבשיליו של האדון ומיני תקרובת לאירוע בערב, אני כורעת ליד הכירה הנמוכה, המשמשת לבישול הנזיד שלנו, השגלונות. תכולת הסיר מתחילה לבעבע, בקרוב נוכל לאכול את ארוחתנו.

שגלונות אוכלות פעם ביום, בצהריים, ארבע קערות נזיד מונחות במעגל על הרצפה, ארבע שגלונות כורעות על ארבעותיהן, "מסגרת", מארבע כיוונים, ראשיהן סמוכים, לשונותיהם משתרבבות, פטמות מטובעות משמיעות קולות נקישה על רצפת האבן, קולות יניקה ולקיקה, קולות השובע.

בשאר חלקי היום, שגלונה ניזונה משיירים שיותרו מיד האדונים וכמובן, זרמת הזרע, שגם לו אינו מזין במיוחד, מספק מילוי חם ומפולפל לקיבה מכווצת.

מהפרוזדור אני שומעת דנדון פעמוני שדיים, מקצבו אינו אחיד. הונדן זוחלת-כושלת לתוך המטבח, פיה מתוח סביב גאג טבעת ענק, לשונה משתרבבת החוצה, עיניה סגורות למחצה. היא מתייצבת על ארבעותיה מול הקערה הריקה שלה וממתינה.

אני מביטה בה בחמלה. כולנו אוכלות בלא שימוש בידיים, אבל היא תצטרך לאכול בלא להשתמש בשפתיה. איני יודעת מדוע, אבל הונדן זוכה ליחס הקשוח ביותר שהאדון יודע להעניק. בעוד שקצ'ן...

אני ממהרת לחדר הכביסה וגוררת את קצ'ן למטבח. היא מייללת בהתרסה, אבל ברגע שבו אני מלקקת בלשוני את שפתיי ואת הגאג האדום התלוי סביב צווארי, היא מפסיקה להתנגד.

שלושתנו עומדות על ארבע, ראש לראש, מעל שלוש קערות ריקות. פעם הייתה מונחת כאן קערה רביעית, שהייתה מיועדת לזו שתמונתה התנוססה מעל השידה הרביעית.

בקול רעש והמולה נכנס הגנן, אני בוהה בקערתי, וכך גם הן, אפילו קצ'ן לא מנסה מזלה אתו.

הגנן איש שמן, נמוך ומצחין. לבוש באזור חלציים ומכתיף פרגול קצר. הוא מניח את ארגזי המזון על המדף וניגש אלינו. כלבו לידו, פוסע בטפיפות איטיות.

אני חשה בנשימותיו המהבילות של הכלב על עכוזי. צמרמורת עוברת בגופי. הגנן פורק את הפרגול מכתפו ופורס אותו בקול שריקה. בפקודה הוא מרחיק את הכלב.

קצ'ן מוגנת, אני והונדן נקבל את ההצלפה היומית.

הפרגול שורק בקול ונוחת בעוצמה. אני מקפידה להוציא יללת כאב בכל דקירת עכוז. יללתה של הונדן עמומה ושבורה. אני יודעת שבעוד הגנן מצליף בנו בימינו, שמאלו מלטפת את אברו התופח. אני לא סופרת, אבל מהר מאוד עובר הגנן להצליף רק בעכוזה של הונדן. היא מגיבה ביפחות בכי.

הגנן מסיים הצלפותיו ועובר לעמוד מעל סיר הנזיר. שמאלו מלטפת אברו הנפוח בתנועות קדחתניות. אנקה בוקעת מפיו וזרמתו בוקעת מאברו, ניגרת לתוך הסיר.

כמו בכל יום.

הוא מנגב אברו בשיערי. מגולל פרגולו, קורא לכלבו והולך.

אני בוחשת את המרקחת המהבילה, מוזגת לשלוש הקעריות.

אוכלת בתאווה לקולות השובע

לפני 3 שנים. 19 בדצמבר 2020 בשעה 8:20

גרם המדרגות למרתף ארוך, תלול ומתפתל. אני יורדת בו בהליכה איטית, משל הייתי מובלת כשעיניי קשורות, משתדלת להרעיש כמה שפחות.

כבכול פעם, האוויר הופך להיות כבד, חם ומחניק, עתיר אימה. שלפוחיתי מחשבת להתפקע. גופי מכוסה זיעה ופי החסום מרייר ללא הרף. בבסיס המדרגות, אני חוזרת לכריעה על שש וזוחלת לאורך הפרוזדור הקצר.

מקבץ צוויחות דקות ורמות בוקע מבעד לדלת שבקצה הפרוזדור, אני מאיצה את זחילתי, נועצת שיניי בכוח בגאג עת שולי פלאג הזנב משפשפים את פלחי עכוזי. חשה לחות נוטפת בין רגליי.

שנים של כריעה והמתנה, לימדו אותי להתאפק היטב ואחרי שנוכחתי מה עולה בגורלה של שפחה או שגלונה שאינה יכולה להתאפק, החזקת הסוגרים הפכה לטבע שני. יחד עם זאת, כאשר אני דוחפת את הדלת בראשי ורואה את המרתף בעיניי בפעם הראשונה, אני כמעט משתינה על עצמי מרוב פחד.

עד היום הרגשתי את המרתף כישות תבונית, מרושעת. כשהוא חודר לכל נקבת גוף, משאיר סימנים על עורי, מכווץ או מותח את איבריי בתנוחות שונות. נשמתי אותו במשך שעות, כורעת, קשורה, חסומה, מריירת ונוטפת, תוך שאני ממתינה עת הוא מחליט מה הדבר הבא שיעלה בגורלי.

עכשיו אני רואה אותו.

מרחבו גדול, קירותיו שחורים, כמו גם גגו ורצפתו, מוארים במנורות קיר אפלוליות, על שולחן עבודה עומדים הסדן, הפטיש, שרשראות ואזיקי ברזל. על הקיר לוח ועליו כלים רבים ונוספים. כור המצרף מלחשש ברוע, נקודת הלהט במרכזו ננעצת בבשרי העירום כעין זדונית, צופיה. בצד השני עומד "משהו" שמעורר בי תחושה שהוא "החמור". אני ממהרת להסב מבטי ממנו בבעתה.

במרכז החדר ניצב "הדרגש". דרגש ברזל צר בעל "זרועות". על הדרגש מונחת, על בטנה, מקור הצוויחות הדקיקות. שפעת בשר ורדרד וצח. לא שמנה אך גם לא רזה. שדיה תלויים, עגולים ותואמים, אזיקי השפחה מחוברים כל אחד לזרוע. ברכיה כפופות ועכוזה זקור אל-על. אני רואה את הקרס האנאלי הנעוץ בפי הטבעת שלה ויודעת את מה שחשתי על בשרי יותר מפעם. הקרס מחובר לשערה המשוך לאחור ובפיה גאג טבעת גדול. הגאג שיככב בתמונתה העתידית.

על עכוזה הורדרד, המופנה אליי, אני רואה את חותמו של האדון, טביעות מאדימות של קצה הקרופ שלו.

וגם, שני סימני נשיכה עגולים. של פה קטן מאוד.

מתחת לגוף הורדרד אני רואה את גוף החרסינה של קצ'ן, מנפנפת בזנבה תוך שהיא נוגסת בעליצות בפטמה מטובעת.

צוויחה דקיקה נוספת עולה.

אני קופאת במקומי, נאבקת בתאווה לזחול קדימה ולהטביע שיניי בעכוז הורדרד, השופע, לשמוע צוויחה ולא להרפות.

רגע בא וחולף.

התאווה מתחלפת בבושה, בכעס. בשנאה.

אני ממהרת אל קצ'ן, בקול דנדון פעמון, תופסת ברגלה ומושכת אותה לאחור.

היא סבה אליי, מחציפה פניה ובועטת בפניי.

נופלת לאחור, מודה בלבי לגאג על שספג את המכה. קצ'ן מזנקת עליי ותופסת בשרשרת הפטמות.

אני לופתת את צווארה. בכוח ולוחצת.

"אם היא תתלוש את השרשרת, אני אבודה" אני חושבת.

 

קול צליפה מוכר נשמע. מלווה בקול נמוך, חודר וחותך.

"מסגרת!, מייד!"

 

אני וקצ'ן מרפות אחת מהשנייה. מסדרת איבריי לתנוחת ה"מסגרת" תוך שאני רואה את האדון ניצב בפתח המרתף, הקרופ בידו ובעיניו בוערת אש.

קצ'ן ממהרת לזחול אל רגלי האדון, מרכינה ראשה ומלקקת את נעליו. מנענעת עכוזה בפיתוי, פעמוני שדיה מצלצלים ברכות.

"אני אבודה" אני חושבת ומרגישה בדמעה ראשונה מתגלגלת על לחיי.

מזווית עיניי אני רואה את האדון רוכן, לופת את שיערה הכסוף בוהק של קצ'ן ומושך אותה מנעלו, למעלה. היא פוערת פיה לרווחה, חורצת לשונה ומגלגלת עיניה.

"זה הקסם שלה. וסוף הדרך שלי, בכלובים" אני חושבת תוך שהדמעות ניגרות על לחיי.

 

האדון מניף ידו וחולק לקצ'ן סטירת לחי מצלצלת. לא הסטירה המבוקרת שייעודה להחזיר את הפה של שגלונה למציצה אחרי שנחנקה בהינף איבר, זו סטירה אדירה שמטילה את בובת החרסינה לכיווני, לחייה מאדימה בחותם אצבעותיו.

 

"מסגרת. על פניה."

 

אני שומעת פקודתו כאילו הגיעה מתהום נשייה, מבולבלת ודומעת אני ממהרת לציית. חשה בפנים השנואות נמרחות מתחת לערוותי, הפלאג נלחץ למצחה. ידיי מוצאות מיקומן בדיוק על שדיה הקטנים, הזקורים.

האדון מתבונן בנו דקה ארוכה. אני קפואה במקומי, חשה בפנים המתפתלות מתחתיי.

הוא ניגש אליי תוך שהוא שולף את הצרור מחגורתו, מתיר את המנעול ושולף את הגאג מפי. גוש גדול של ריר ניגר על שדיי ונקווה בין שדיה של קצ'ן.

 

"אשאל אותך עכשיו שאלה. עליה תעני לי בקולך, תהיה לך הזדמנות אחת בלבד לענות"

"חשבי היטב על תשובתך, עליה להיות מושלמת"

 

"מהן הסיבות שבגינן את מצייתת לי?"

 

מנערת ראשי מערפילי הכאב, הצער והרחמים העצמיים, מתמקדת בניצוץ הגאולה הקורן באופק. זרם של זיכרונות הולם בי, מהיד הראשונה שכרכה ברזל סביב צווארי, דרך כל איבר זקור נוכח פי הפעור, כל משיכת שיער, כל סטירה, כל חדירה.

בולעת רוקי ומלעלעת בגרוני. קולי נשמע זר לאוזניי.

"אדון, השגלונה הזו מבקשת רשותך להשיב על שאלתך"

 

"רשותי נתונה לך!"

 

קול צליפה מלווה בצוויחה נשמע עת מטביע קצה הקרופ את חותמו בעכוז הורדרד, בעוצמה.

"תקשיבי לזה טוב טוב" הוא אומר לגוש הבשר הורדרד, הצווח.

 

"אדון, השגלונה הזו היא רכושך"

(צליפה)- (צוויחה)

"אדון, השגלונה הזו נחותה ממך"

(צליפה)- (צוויחה)

"אדון, השגלונה הזו נועדה לשימושך"

(צליפה)- (צוויחה)

"אדון, השגלונה הזו אסירת תודה על שלקחת אותה אל ביתך"

(צליפה)- (צוויחה)

"אדון, השגלונה הזו חוששת מהתוצאות של אי-ציות"

(צליפה)- (צוויחה)

 

"יפה, כל הסיבות שציינת נכונות!"

"איזו מהן הכי נכונה? עני עכשיו!"

 

"אדון, הסיבה האחרונה. חששה של השגלונה הזו מתוצאות של אי ציות".

(צליפה)- (צוויחה)

"יפה מאוד!".

(צליפה)- (צוויחה)

 

האדון מפסיק להצליף בעכוז הוורוד המפוסק. דוחף את הקצה המצליף של הקרופ שלו בכוח לתוך הערווה הפעורה. צוויחה ארוכה ודקיקה ממלאת את החדר ודועכת ליפחות חרישיות. הקרופ מזדקר מתוך הערווה כמוט דגל, ידית העצם הלבנה מתנוססת כנס הניצחון של כובש ושליט, תוך שהיא נעה ונדה קלות עם רטיטות העכוז הפעור.

הוא ניגש אליי ותוחב את הגאג חזרה לפי, מהדק את הרצועה בכוח רב, אבל לא נועל אותו.

 

"הבאתי אותך לביתי כדי שתדאגי שיתנהל כרצוני"

"אם אינך יכולה לעשות זאת, אין לי שימוש בך"

מחווה בידו לארבע אזיקי ברזל כבדים, מחוברים בשרשרת המונחים על השולחן.

"שכנעי אותי שאת יכולה לדאוג לביתי, כרצוני".

"הרשימי אותי!".

 

אני הלומה, אין לי מושג מה רצונו. קפואה, אני מביטה בניצוץ התקווה דועך לאיטו.

קצ'ן, בלא דעת, מצילה אותי. מניעה ראשה קלות, אפה מתחכך בערוותי, משלחת רטיטות עונג בגופי.

עתה, אני יודעת כיצד ארשים אותו.

אני מכניסה אצבעותיי לטבעות הפטמות שלה, מושכת קלות כשאני מתחילה להניד ערוותי על פניה. ניעות קצרות, קצובות. אפה פולח את שפתיי התחתונות, קצה הפלאג משפשף את מצחה, אבל לא איכפת לי.

נוזלי מטפטפים על פניה ומחליקים את תנועת אגני ההופכת לחזקה יותר ויותר, מדי פעם אני מרימה ידיי מעט חשה בפטמותיה נמתחות ופיה נפער בזעקה אילמת, חנוקה בנוזלי ערוותי.

זיעה ניגרת ממצחי, פי החסום מרייר ללא הרף, אגלי זיעה מהולים בריר נוטפים על שדיי הגדולים, המתנודדים בקול צלצול שרשרת, חוקקים בהם תלמים של עונג, המבליחים באבחות כאב עם זליגתם לפטמותיי המתקשות.

אני חשה בגלי עונג בשיפולי בטני, עונג של אורגזמה חסוכה מזה כבר, מהול בשמחה לאיד על החיוך החצוף שאני מוחקת עם כל תנועת אגן, כשאני מורחת אותו בדביקות סרוחה.

 

אני מרימה את מבטי אל האדון, בעיני שאלה ותחינה.

הוא רואה. מחייך ומהנהן בראשו.

 

אני שוקעת על פניה של קצ'ן, תוך כדי שאני גועה בקול גדול, געייה חנוקה על ידי הגאג ויחד עם זאת געיית פורקן של רגש משולב בפורקן מטלטל ירכיים.

ניצוץ התקווה אופף אותי מכל עבר.

רטיטות גופי הולכות ורפות. הולכות ומתחלפות בדקירות השלפוחית העומדת להתפוצץ.

 

"ארשים אותו" אני חושבת, "השגלונת הקטנה הזו כמעט שלחה אותי לכלובים. לעזאזל איתה".

 

מרימה אגני מעט, שומעת את נשימתה הכבדה, החנוקה.

מרפה סוגריי ומרוקנת בפניה שלפוחית מלאה עד להתפקע של שתן, מהול בכאב, כעס, צער ותחושת רווחה גדולה. שומעת ומתענגת על קולות הבעבוע הבוקעים מבין ירכיי.

 

"ארשים אותו" אני חושבת, ובעיני רוחי אני רואה את הונדן המוטלת, שיערה סתור ומלא קרישי נוזל.

אני מתרוממת ונסוגה מעט מעל פניה של קצ'ן. בעוד היא נושמת נשימה ארוכה ומפעפעת. אני לופתת מלוא החופן שיער כסוף בוהק ומקנחת בו את ערוותי הנוטפת, ביסודיות אני מנקה ומייבשת עצמי בעזרת חופן השיער, מושכת בו מדי פעם כדי לשמוע את אנקת הכאב של השגלונת הצעירה. כשאני מסיימת ומטילה את עיסת השיער הספוגה על פניה בקול אוושה לחה, אני מביטה באדון ורואה חיוך של שביעות רצון על פניו.

הוא עוקר את הקרופ שלו מהערווה הפעורה ומסיט בעזרתו את גושי השיער הלח מעל פני בובת החרסינה המשתנקת. הוא ממתין עד שנשימתה נרגעת. הוא פותח את פיה בעזרת הקרופ ודוחף אותו פנימה. הוא מביט בעיניה. הוא מדבר אליי.

"סוף השיעור".

"את צריכה למשמע אותן. יש לך את היכולת."

הוא עוצר לשניה, מביט בי ארוכות.

"כדי שלא תשכחי מקומך, הפעלת משמעת מחייבת אותך להרכיב את הגאג הזה, כיאות".

"נקו פה והסתלקו מפה. מהר"

הוא מסתובב והולך.

אני שרועה על הרצפה, בוכה בכי חנוק, חסר מעצורים.

מתפלשת בשלולית ומתחממת לאורו של ניצוץ התקווה, שצרב חותמו בבשרי.

לפני 3 שנים. 11 בדצמבר 2020 בשעה 12:33

 

אני זוחלת בבית. עייפה, מלוכלכת, כואבת. שלפוחיתי לוחצת. עורי מצטמרר. אין לי יותר מדי זמן.

כועסת.

"קצ'ן,.." אני חושבת ומנידה בראשי.

אני וכנראה גם הונדן, נכבלנו והובלנו למקום, לזמן ולמצב הזה, אני אולי לא זוכרת מה היה, לפני שצווארי נאזק לשרשרת נקבות השלל האינסופית, אבל אני זוכרת שהיה משהו.

"אנאל-קאצ'ן"  שמשמעו "חתלתולה אנאלית" (קצ'ן בפינו), היא תוצר מושלם של העולם הזה, מלאה בתכלית אחת בלבד והיא "ייחום". גופה הדקיק בתנועה מתמדת, פעמוני שדיה הקטנים מדנדנים בטירוף, תמיד נכונה לזנק, לפנק, למצוץ ,לקפוץ, לפסק, ללקק, לגרות ולפתות. מנפנפת ערוותה לכל עבר ומחככת אותה על כל חי, צומח ודומם, בעיניה המלוכסנות עליצות נבובה. לא מכבר הגיעה וכבר היא "נקבת הערב" בערבי תענוגות, מועברת ביניהם בלא שתיגע ברצפה, אינה יודעת שובעה, אינה יודעת עייפות.

אינה יודעת מעצורים.

קצ'ן לא מבינה איפה היא נמצאת. לא נזהרת ובאופן מכעיס, זה מצליח לה. עד היום לא הוצלפה ולו פעם אחת.

וקצ'ן מתריסה כנגדי, כל הזמן.

בתור מי שמיועדת לשימוש חופשי, היא מסתובבת בבית כל הזמן, חסרת פחד ומגיעה למטבח רק לארוחה המשותפת. וכשהיא מגיעה, היא מביטה בי בחוצפה ובהתרסה. פעם הופכת את כלי המים, פעם משאירה שיירי מזון ופעם "שיירים" אחרים.

"אני שונאת אותך, קצ'ן".

אני רוצה ולא רוצה למצוא אותה בו זמנית, אם אמצא אותה אוכל לחזור לביטחונו של המטבח, להתרוקן, להתפרק, לנוח. מצד שני, אם אמצא אותה אצטרך להתמודד עם החוצפה, ההתרסה, ואולי האלימות הטמונה בשגלונת המוטרפת.

אני זוחלת בכל הבית, מחפשת בארון הנעילה, מבקרת בכל טבעת קיר, ומטה אוזן ליד דלתות החדרים, מחפשת משמע אוזן לצלצולי פעמונים מלווים ביללות עונג רפות.

ליד דלת אחת אני שומעת משהו. קולות צוויחה דקיקים ורפים. זה אינו קולה של קצ"ן, זהו קול שלא שמעתי מימי. אבל הדלת הזו, מכל הדלתות בבית, הופכת את קרביי למכלול נוזלי עטוף בשקית נייר דקיקה.

דלתו של המרתף.

פתוחה.

"לא מאמינה שהיא העיזה..., זה לא ייתכן", מרעידה אותי המחשבה.

 

המרתף הוא שער הכניסה והיציאה של הבית לשגלונות, שלא לדבר על המקום בו אף שגלונה אינה רוצה לבקר.

למרתף איננו נכנסות, אנחנו מובלות אליו, משוכות ביד, בשיער או בשרשרת ההובלה, קשורות, חסומות פה ומכוסות עיניים. עירומות משמונת האזיקים, עונדות את ארבעת אזיקי הברזל המוברג של שפחה. זהו עירום אמיתי וחשיפה נקובה.

"אם המטומטמת הקטנה ירדה למרתף, אני חייבת להוציא אותה משם לפני שהאדון יחזור" אני חושבת באימה.

"אבל אסור לי לרדת לשם..."

אני כורעת קפואה מול הדלת, לפותה בעבותות של פחד ויראה.

אני צריכה לרדת לשם ומהר ובמקביל לעשות זאת בלא להפגין אי כבוד לצו האדון. עלי להראות לו את הכורח שבמעשה.

למשמע אוסף צוויחות נוסף, אני קמה על רגליי, מסוחררת. חוששת.

ורצה.

הפלאג כואב. שרשרת הפטמות מרקדת ומצלצלת, הפעמון הגדול מדנדנן בקול. אבל לי אין זמן.

רצה לשידה שלי. פותחת מגירה, שולפת את הגאג הכדורי וממהרת להכניסו לפי. מהדקת את הרצועה בחוזקה. לסתותי נמתחות ושיניי ננעצות בכדור הגדול, בעזרת המראה אני מוודאת שהגאג ממלא את פי ומבליט את שפתיי המתוחות. מכניסה את מנעול התליה למקומו בקול נקישה.

זהו, מעכשיו רק המפתח שעל חגורתו של האדון יכול לשחרר את פי. הוא יראה. הוא יבין.

רצה מהר חזרה, ועומדת מול דלתו הפתוחה, הפעורה של המרתף.

ונבלעת בה.

לפני 3 שנים. 26 בנובמבר 2020 בשעה 22:32

הונדן, שהוא קיצור של "ספרמא-הונדן" שמשמעו "כלבת שפיך", היא השגלונה הפרטית של האדון. לאף אחד אחר אסור לגעת בה. היא ניתנה לו כשלל הוקרה מבנו הבכור, ריגור, ששב לא מזמן לבית.

הונדן נמצאת רוב היום וכל לילה בחדריו של האדון ואחראית לטפל בהם וכמובן ובראשונה, גם בו.

אחת ממחויבויותיה החשובות ביותר היא השכמת האדון בשעה שנקב. עליה לעלות למיטתו, להתמקם בין רגליו ולמצוץ את אברו ואשכיו עד שיתעורר ויצווה.

האדון ישן מעט ולא טוב. בשנתו הוא צועק, מצווה וקורא בשפתם של האדונים, שאיננו מבינות. לעיתים הוא קורא בשם זה או אחר. לעיתים קולו נשבר. הוא ישן גרוע ומתעורר עוד יותר גרוע. אני יודעת.

הונדן מוטלת בפינת החדר, ליד הכניסה לחדר הרחצה. קולרה מחובר לקיר בשרשרת ברזל ארוכה,כבדה ועבה. אזיקי ידיה ומרפקיה נעולים זה לזה, גבה קעור ושדיה מזדקרים. פיה חסום בפלאג הזנב שלה כשבסיסו קשור בחוט לנזם האף. פניה של הונדן אינם יפים, אבל גופה צעיר ומעורר קנאה, עורה השחום קמעה, המבהיק והחלק מכסה חיטובים קמורים, ללא קמטים וללא קפלים. שדיה זקופים ופטמותיה אפלות. 

הגוף המרהיב הזה מכוסה בנוזליו של האדון, שיערה הצבוע כחול בוהק, סתור על פניה, נוקשה מזירמה קרושה.

 

 "אוי, היא ממש הרגיזה אותו" אני חושבת

 

אני אוספת את הונדן אליי, מתעלמת מהצחנה ומחבקת אותה, העירום הרטוב שלה נלחץ כנגד העירום היבש שלי, אני מנשקת את בסיס צווארה, נושפת הבל פה בעדינות לתוך אוזנה ומנבלסת בלשוני את התנוך. מעניקה לה דקה של אהבה. היא מתפתלת קלות ומתכרבלת בחיקי, משמיעה המהום מתפנק.

זמננו בא וחלף. המציאות המרה דוהרת.

אני אוכל לנקות את החדר רק אם אנקה וארכיב את הונדן על "הסוס" קודם.

בעדינות אני מעבירה את הונדן לכריעה על ברכיה. רק כך אוכל לנקותה כאשר היא קשורה כך. אני מביאה קערית מים, סבון וספוג ומלטפת עמו את גופה של הונדן, מלמעלה למטה. שוטפת וסופגת את הזירמה הקרושה ואת נוזלי הגוף מכל גופה ביד רכה. עורה מבהיק שוב, אני מנקה היטב את ערוותה, דגדגנה ופי הטבעת שלה. היא נאנחת בעונג, אבל אני יודעת מה מחכה לה.

 אני מנקה את שיערה, מחליקה ומברישה אותו. ובפרץ של יצירתיות מסדרת אותו לשתי קוקיות זקופות עם שביל באמצע, מקנה לה מראה שובב.

"אני אוהבת אותך" אני חושבת "ואני מצטערת".

אני זוחלת לחדר הצדדי, פותחת את הדלת וגוררת את "הסוס" אל הונדן.

"הסוס" הינו אוכף סוס מתנדנד על רגלי מתכת. לאוכף מחוברים דילדו גדול ומיד מאחוריו באט פלאג "מכובד".

הם לא מיועדים לעונג. "הסוס" הוא הדרך הפרטית של האדון להביע חוסר שביעות רצון ואין שגלונה בבית שלא "רכבה" עליו. "אחיו" הגדול והרשע, שנקרא "החמור", נמצא במרתף.

עיניה מתרחבות. היא מסתכלת בעיני. מבט הפחד מתחלף במבט כבוי, של השלמה.

היא מביטה בצנצנת חומר הסיכה העומדת על המדף ומביטה בעיני. אני מנידה בראשי מצד לצד.

היא מביטה בקערת המים והסבון ומביטה בעיני, אני מנידה בראשי מצד לצד.

דמעה מתגלגלת מעינה של הונדן, בעתה בעיניה.

אני מחייכת אליה, מוציאה לשוני ומרעידה את קצה, מחייכת חיוך "חתרני".

"אעשה מה שאוכל" אני חושבת.

אני נעמדת ומעמידה אותה. אני גוחנת מעל "הסוס" ומוצצת את הפלאג והדילדו ביסודיות, מרווה אותם בנוזלי פי ומורחת אותו בלשוני לשכבה עבה.

"עכשיו אני צריכה למהר"

אני מכופפת אותה ומלקקת את פי הטבעת שלה ביסודיות, נועצת לשוני, מריירת וסכה את הניקבה בקפידה.

הגיע הזמן. היא מתרוממת על קצות אצבעותיה בזמן שאני מכניסה את "הסוס" בין רגליה, מכוונת את הזרגים לחוריה, היא מתחילה לשקוע לאיטה בעת שנקבותיה נפלשות, עיניה מתגלגלות בחוריהן.

לפתע, שקיעתה נעצרת, היא נתקעת. הדילדו כבר גולש פנימה, אבל חלקו הרחב ביותר של הפלאג עדיין בחוץ.

עליי להתערב ומהר.

אני מנשקת את צד פיה החסום, מחדירה לשוני לתוך שפתיה, לשוני חשה בטעמו החריף של הפלאג הנעוץ בפיה. עיניה נסגרות. שדיי צמודים לשדיה, פטמותינו מתחככות באוושת מתכת, אצבעי מפלסת דרכה בין דגדגנה לזרג הנעוץ בו.

ואז אני צובטת בעכוזה, צביטה חודרת בבשר, תוך שאני חובקת אותה ומפעילה את משקלי.

(יללת כאב)

היא מקמרת את גבה ומפתלת אגנה בחוזקה.

(קול יניקה והחלקה)

עכוזה נוחת על האוכף, מכיל את שני הזרגים במלואם.

עיניה הפוכות.

אני ממהרת להשלים את החיבורים האחרונים. שרשרת הפטמות מחוברת לקרס שנמצא על הקרן הקדמית, ברכיה מקופלות ואזיקי הקרסוליים נאזקים לקרן האחורית, אזיקי הברכיים נאזקים לצידי האוכף. ואז, אני לוחצת על הכפתור.

האוכף מתחיל להתנדנד לאט, קדימה ואחורה, חורק. הונדן משמיעה אנקה עת פטמותיה נמשכות.

(חריקה) – (חריקה) – (אנקה)

אני כורעת על ברכיי לפני "הסוס". בתנוחת ה"מסגרת". מרוקנת את ראשי וממרקת את מצפוני. אני מקווה שהיא מבינה.

(חריקה) – (חריקה) – (אנקה)

עכשיו עליי לנקות את כל החדר הזה ובמהירות.

(חריקה) – (חריקה) – (אנקה)

אני פורסת שתי מטליות רצפה עבות מחת ל"סוס"

(חריקה) – (חריקה) – (אנקה)

 

חדרו של האדון גדול, יש לו חדר רחצה פרטי, ספרייה ענקית, ארון עץ המכיל בגדים וכנת ברזל גדולה הנושאת את כלי נשקו. שריונו תלוי על אימום לצד ארון הנשק, למראשות מיטתו תלויים רובה ארוך וסכין מעוקלת בנדן שחור. אני אחת הבודדות שיודעות כי הסכין החביבה עליו מונחת מתחת לכריתו.

(חריקה – חריקה – אנקה)

אני מקרצפת את הרצפה, מחליפה את הסדינים, מיטיבה את הכרית. מניחה את נעלי הבית למרגלות המיטה.

אני נעה על שש, סביב "הסוס". אני לא מרימה את ראשי.

(חריקה – חריקה – אנקה)

הדברים היחידים שאיני נוגעת בהם הם ארון הנשק ואימום השריון. אסור לי, האדון מנקה זאת בעצמו.

כאשר מצב החדר מניח את דעתי, אני מביטה בה. נעה ונדה. עיניה עצומות, פטמותיה מתוחות, ירכיה רוטטות. האוכף רטוב ונוטף על המטלית.

(חריקה – חריקה – אנקה)

הקולות רודפים אחרי כאשר אני זוחלת החוצה מהחדר, מניחה אחריי סדר מופתי, ונקבה מטפטפת עם קוקיות, שרוכבת ללא הרף ותגיע בסוף בדיוק לאותו מקום.

(חריקה – חריקה – אנקה)

לפני 3 שנים. 25 בנובמבר 2020 בשעה 20:22

יהיה יום עמוס ולפני שאתחיל, עלי לעשות עוד דבר אחד חשוב מאוד.

חדר השגלונות מחבר בין המטבח לחדר הכביסה, המשמש אותנו גם כחדר שירותים ורחצה. חדרנו גדול ומאוורר היטב, במרכזו יש מזרן גדול ונוח, עליו אנחנו ישנות יחדיו, כלומר, כאשר איננו נדרשות לישון במקום אחר. למעשה, רק אני ישנה עליו כמעט מדי לילה. בכל ערב יכנסו דיירי ואורחי הבית, יחברו רצועות הובלה לקולרים פנויים ויזחילו כל שגלונה פנויה למקום בו תהיה שימושית יותר. רוב השהות שלנו בחדר היא במהלך היום, כאשר יש לנו מעט זמן לענייני נקבות, ומעט זמן פנוי ממטלות.

אני זוחלת אל השידה שלי, שידה נמוכה הכוללת חמש מגירות ומראה המותאמת במדויק לישיבה על הברכיים, זה המקום היחידי בעולם שהוא שלי ורק שלי.

מעל המראה תלויה תמונה. התמונה שמעידה שאני שייכת לבית הזה, לחדר הזה, לאדון הזה.

התמונה, המצולמת בידי האדון, היא תמונת פורטרט, העיניים פקוחות ומביטות במצלמה, הפה פעור לרווחה בשל גאג הטבעת הגדול המהודק לתוכו, הלשון משורבבת החוצה, מציגה את הפה המלא שפיך, הנוזל לכל כיוון. קצה הלשון נוגע בעטרתו של האדון, המתנוססת בהדרה בתחתית התמונה.

כל שגלונה, שזה ביתה, צולמה כך ותמונתה זו תלויה מעל שידתה. ומי שתמונתה מוסרת אינה שגלונה בבית יותר. סביב לחדר יש ארבע שידות, אך רק מעל שלוש מהן יש תמונות.

אני כורעת מול שידתי ובוהה מעט בתמונתי, פניי המוכתמים מתבוננים בי בחזרה, עיני ריקות. אני עוברת לעיין בדמותי במראה, אני מחייכת אליי ו"אליי" מחייכת חזרה.

על השידה מונח הפלאג שלי, ממנו משתרבב זנב פרה.

זה יכאב.

אני שונאת את הפלאג ואוהבת אותו בו זמנית, עונג משולב בכאב, אבל זו עדיין חובה. אני נוסכת שמן על הפלאג ומחדירה אותו למקומו בגעיית כאב, מסדירה מקומו תוך ניעות אגן קצובות.

בודקת אבריי ואביזריי.

זוחלת.

 

המטבח הוא "ממלכתי", אני חשה בטוחה שם, אפילו יכולה לעמוד על שתיים וללבוש סינר, שהינו למעשה "חצי שמלה", בהינתן המטלה המתאימה. רובו נגיש בכריעה, הוא מואר היטב, מאוורר וכל עוד הוא ממלא את ייעודו, הזכרים מדירים רגליהם ממנו. יש לשגלונות הבית סוג של פרטיות במטבח ובחדריו. אמנם אסור לנו לדבר אחת עם השנייה, אבל אין כוח שימנע מנקבות עירומות, המכורבלות יחדיו ללחוש אחת באוזנה של השניה.

מחוץ לדלת המטבח משתרעת ארץ הזוועות. נחלת הזכרים. המקום בו נקבות נכבלות, נגררות, נבעלות, נצרבות, מולקות, נחדרות... .

 עורי מצטמרר בכל פעם שאני זוחלת מעבר לדלת.

הבית גדול ואפלולי, קירותיו מעוטרים בציורים, חפצים  ואביזרים שאיני מכירה ומהגובה בו אני נמצאת איני יכולה לבחון. ככל שאני זוחלת יותר ויותר לתוך הבית, פחד מציף אותי. אני זוחלת לאט, הפלאג מכאיב, שדיי מתנודדים ושרשרת הפטמות נושקת לרצפה, אבל הכי חשוב למנוע מהפעמון הרבוע הגדול התלוי לצווארי להשמיע את קולו. בשביל זה הוא שם.

יד אחרי רגל, רגל אחרי יד, אני עסוקה בשליטה באיבריי, בשמירה עליהם, מדי פעם עוצרת, מיטיבה את הפלאג, נחה מעט ומזכירה לעצמי שיש משהו יותר גרוע מאשר לזחול על שש, עירומה ועטוית אזיקים בבית האדון וזה ללכת על שתיים עירומה ועטוית אזיקים בבית האדון.

כשאני זוחלת, אני נמצאת ב"קומת קיום" משל עצמי, כאילו הפרש הגבהים מגן עלי, לפעמים הם פשוט לא רואים אותי, לפעמים, אני סוג של רהיט נייד, לפעמים הם פשוט מתעלמים מקיומי. ואם הם מגלים כלפיי יחס הרי שהוא מסתכם בצליפת קרופ בישבני או במשיכה בשיערי.

כאשר אני צריכה להגיש/להסיר/לנקות/לסדר, עליי ללכת על שתיים. או-אז אני מרגישה כמי שחודרת לתחום לא-לה, מבטיהם עוקבים אחרי, אני מחוץ למקומי , חשופה, בלתי מוגנת, מזמינה. צליפת הקרופ בישבן מתחלפת במשיכת שרשרת הפטמות, מיעוך שד או סטירת לחי. בכל פעם שאני יוצאת לבדי מתחומי המטבח, אני יוצאת אל הבלתי נודע ואי הוודאות אורבת לי. אני יכולה למצוא עצמי חזרה במטבח לאחר שסיימתי חובותיי, על ברכיי מוצצת או נשגלת, "רוכבת" על החמור במרתף, כבולה לשולחן בתור מאפרה, או לרגל של מיטה בתור סיר לילה, ויש עוד אפשרויות, כיד הדמיון, הרוח והגחמה הנחה עליהם.

אם להיות כנה, זה כבר לא כל כך קורה. אחרי הפעם שבה מצא אותי האדון מוטלת, הלומת חושים, בשלולית נוזלי גוף, כאשר בבירור הייתי באמצע קרצוף הרצפות. הוצלפתי, אבל מאז איני מוטרדת במהלך ביצוע מחויבויותיי.

אז למה עורי עור ברווז? מדוע גולשת זיעה קרה לשיפולי גבי? מדוע אעדיף לכרוע מאשר לעמוד?

אני לא צעירה.

מותניי עדיין צרות אך עורי מגלה קמטים, שדיי עדיין תפוחים אך מתחילים להיות נפולים, בשיערי הצבוע כתום זרחני נראים שורשים אפורים. על שתיים, הטוב והרע ניכרים, על שש פחות.

ערך השוק שלי נמוך, שלושה בראנדים על עכוזי אינם מחמאה לשפחה. אני משומשת. אם אטעה, אם אאכזב, לא אהיה נסחרת או נמכרת, אלא נמסרת. על שש אני איטית, אני מחושבת ואני לא עושה טעויות.

אני חיה על שש.

 

עם המחשבות הרודפות, אני מתקדמת לאורך חדר המיסב, אל הפרוזדור, עולה בגרם המדרגות הלולייני ובגרם המדרגות הישר. קומה שלישית. דלת חדרו של האדון.

אני יודעת שהוא אינו בבית. אני פותחת את הדלת וזוחלת פנימה.

"הונדן? אוי, הונדן..."

לפני 3 שנים. 21 בנובמבר 2020 בשעה 22:06

"קומי"

חיתוך הדיבור המוכר, הנוקב, משולב בדקירת כאב בעכוזי, מעוררים אותי משינה טרופה וקצרה מאוד.

אין לי זמן להתפתלות או התמתחות, אין לי זמן בכלל.

אני נעה לאט, אך ברצף, לא עוצרת לשניה, עוברת משכיבה לישיבה, מקפלת רגליי ומתיישבת על ברכיי, מולו, העכוז מונח על העקבים, הברכיים בפיסוק מקסימלי, זרועותיי גולשות לצידי גופי עד שכפות הידיים מונחות על הרצפה צמוד לערוותי, כשהן "ממסגרות" את שדיי הגדולים. ראשי מורכן. בודקת שכל איבר במקומו.

בתנוחת ה- "מסגרת", אני קופאת. ממתינה.

בזווית עיני המושפלות אני רואה את חרטום מגפיו, הם לא מצוחצחים.

"משהו השתבש במציצת ההשכמה שלו הבוקר" אני חושבת, "או שהונדן בכלל לא התעוררה".

"אוי לי ואוי לה"

אני ממתינה.

לשדה הראיה שלי נכנס הקרופ שלו, אותו הוא נושא תמיד.

קצה הקרופ נוגע קלות בפטמתי הימנית, ואז מחליק לחריץ שבין שדיי וגולש למטה עד שהוא נשען על השרשרת המחברת את טבעות הפטמות שלי.

כל תנועה של פרק ידו תסב לי כאב חד.

ניע קל שבקלים מרעיד את השרשרת, טבעות הפטמה נמתחות קלות.

 

"את תנקי את החדר שלי היום במקום הונדן"

"נקי גם את הונדן ותרכיבי אותה על הסוס"

"בלי סיכוך, שהונדן תרייר עליו"

"ריגור יעשה אמבטיה בצהריים"

"תכיני כיבוד לחמישה אורחים לערב"

"את וקצ'ן תהיינה נוכחות בארוע"

"ודאי שקצ"ן מוכנה בזמן"

 

אני ממתינה בלא ניע. בוהה בחרטומי מגפיו.

שומעת צליל חריקה מוכר, רוכסן נפתח.

קצה הקרופ מתרומם, נכנס מתחת לסנטרי ומרים את ראשי.

אברו מזדקר מול פניי.

זה כבר אינסיטינקט, יותר מאשר פעולה מודעת, כשזקפתו הזקורה של גבר מופיעה מול פניי, פי נפער ולשוני מופיעה. אני ממתינה לציווי.

"מהיר" הוא נוקש באצבע צרידה פעם אחת.

 

אני לא צעירה, אני גם לא כל כך יפה, למצוץ אני יודעת. השפתיים מלטפות, נוגעות לא נוגעות בעור האיבר המתוח, הלשון מתחככת בחלקו התחתון של צינור השופכה ויש עגיל שעוזר, הראש בלבד נע כמכונה, קדימה-אחורה, קצב אחיד, להקפיד לנשום, להיכנס עמוק ככל האפשר ובשיא העומק לשוני משתלחת קדימה ככול האפשר, מנסה לגעת בבסיס אברו בקצה לשוני. עיני מסתכלות בפניו.

"הוא רוצה את המציצה הראשונה ההיא, שסיפקתי לו כאשר הייתי עוד כבולה לקיר בסמטת הצווחות, המציצה שהצילה את חיי", חולפת המחשבה במוחי.

אני מתרכזת במהירות, הוא רוצה לסיים וללכת. לזה, יש לי כמה טריקים. הרבה מידע עובר בין נקבות כבולות זו לזו, מצונפות יחדיו כנגד הקור, כנגד הפחד.

אני מאיצה את קצב התנועה תוך כדי שאני פוערת את פי לרווחה, נוגעת לא נוגעת, בולעת את כולו, בכל כניסה קצה לשוני מעניק לחיצה עדינה לבסיס אברו.

אברו רוטט, הוא גונח קלות. אני קופאת כשאברו כולו בפי ולוחצת בקצה לשוני על בסיס אברו.

סילון אחרי סילון של שפיך רותח ניתז וממלא את פי. אני ממתינה עד לגמר הרטיטות ומקפידה לארגן את השפיך בפי, להסדיר נשימה.

אני נסוגה לאט לאט, שפתיי מתהדקות על האיבר וגורפות כל שארית שנותרה עליו, שפתיי סוגרות על עטרתו ולשוני מנקה אותה בקפידה. פי הפתוח נפרד מאברו. בריכת השפיך רואה אור יום לראשונה.

ממתינה.

הוא בוחן אותי במבט נוקב, נוקש פעם אחת באצבע צרידה, מסתובב והולך.

אני בולעת את הבריכה, מתגברת על הטעם החריף, המר, בפעם המי-יודע-כמה.

ונשארת. תנוחת ה"מסגרת". מקשיבה לצעדיו המתרחקים, לקול הדלת הנפתחת והנסגרת.

זהו.

מחשבה מופיעה, "הוא לא פה, אני יכולה לצאת עכשיו, אני יכולה לברוח".

המחשבה מתרסקת כנגד חומת המציאות. איך לברוח? לאן לברוח? אני ערומה לחלוטין ופריטי הביגוד היחידים הזמינים לי הם חוטיני אחד וסינור מטבח. אני עונדת קולר עור וברזל שמרותך סביב צווארי, ככל "שגלונה" אני עונדת את שמונת האזיקים (אצילי ידיים, מרפקים, ברכיים וקרסוליים) ואני, בנוסף, עונדת גם שני אזיקי שדיים, כולם נעולים במנעולי תליה. יש לי טבעות בפטמות, טבעת באף, עגיל בצורת זין על הלשון. ועל פלח ימין של העכוז שלי יש שלושה בראנדים שמראים בדיוק מה אני.

שגלונה. לא שפחה שהיא חפץ אורגני ממין נקבה השייך לרשות הרבים, אלא חפץ אורגני ממין נקבה השייך לזכר מסויים.

אני לא אגיע רחוק, אני כן אגיע למקום גרוע הרבה יותר. אני יודעת. כבר הייתי שם.

 

אני מתענגת על ארוחת הבוקר שלי עוד קצת ואז זוחלת על 6 לקערת המים שנושאת את שמי.

 

שמי הוא "קהו". במרשם השגלונות אני מופיעה כ "קהו טיטען" שמשמעו, "שדיים של פרה", אבל כאן בבית, זה התקצר ל- "קהו". אני לא "מצאתי לנכון להתווכח" עם האדון שנתן לי את השם (כאילו שיכולתי...) בעיקר כי הוא צודק, באמת יש לי שדיים של פרה. הוא גם אסף אותי מסמטת הצווחות, מקיר אליו הייתי מחוברת בשרשרת ברזל, אז לא התעסקתי בפרטים הקטנים. אני לא זוכרת כמה זמן הייתי שם.

יכול להיות שפעם היה לי שם אחר, יכול להיות שפעם היו לי חיים אחרים, למעשה, סביר שהיו. אבל אני לא זוכרת אותם בכלל.

אפשר להסביר את מה שקרה מאוד בפשטות.

 

גברים יוצאים למלחמות ולא תמיד חוזרים מהן.

נשים לא יוצאות למלחמות ותמיד מוחזרות מהן.

 

אני "קהו".

הולך להיות לי יום עמוס מאוד.

לפני 9 שנים. 22 בספטמבר 2014 בשעה 6:49

בביתו, אני רכוש.

בביתו, אני חפץ.

יש לי מזרון, וערכי כערכו.

יש לי טבעת בקיר ושלשלת.

 

בביתו, אני חיה בחסד.

בביתו, אין בי צורך.

מקרצפת רצפות, מריירת עם גאג.

פטמותיי נטבלות בלחלוחית הסמיכה.

 

בביתו, אני כלום.

בביתו, אין בי שימוש.

כורעת על ארבעותיי, מוכנה לרצות.

נרתיק בזוי, ממתין למילוי.

 

בביתו, אני...

בביתו!

 

 

לפני 9 שנים. 18 בספטמבר 2014 בשעה 5:58

יש סמטה, בפרבר, בקצה של הכרך,

מחניקה, אפלולית וזרועת נקבות.

וכולן מתייראות, זו סופה של הדרך,

לכאן שפחות מוכנסות, מושארות.

 

השמועה עוברת, בפיות חסומים,

אימה מבליחה בעיניים כבויות.

כל זכר בעיר נכנס לפרקים,

לפרוק תאווה בסמטת הצווחות.

 

הנסיעה היא קצרה, רגלו על ראשה,

תולש מגופה החוטיני בבוז.

גופה רוטט בדמעות של בושה,

נבעטת החוצה, עם צליפה בעכוז.

 

בכניסה יש נפח, מיוזע ומטונף,

וגבאי משלם דמי סילוק למפרע.

הנפח אז מתקין טבעת באף,

ובישבן, חותם של ברזל מלובן טובע.

 

צווארה אז מונח על סדן, ליד יורה רותחת,

וחישוק, עם שרשרת, לתמיד מרותך.

צבת בלשון, מחזיקה ומותחת,

ונקבע שם עגיל, בצווחת בשר מורתח.

 

סטירה מצלצלת, ואיבר זקור מתנועע,

הנפח מצפה לקבל מתנה.

עסיסו ממלא אותה, נאלח אך שופע,

מעתה, רק לזה היא תזכה כתזונה.

 

בתוך הסמטה היא מובלת, זוחלת,

שפחות של עבר, כבולות לחומות.

פה ושם, זכר רוכן על נקבה מתפתלת,

ובאוויר נשמעות זעקות, אנקות.

 

יש שם פינה אפלולית וריקה,

ומזרון דק, סרוח, מוכתם.

השרשרת לקיר בתנופה הדוקה,

והנפח מסתלק, משאירה שם.

 

מעליה נקבע שלט, בזו הלשון,

"לשימוש ציבורי לכל דיכפין"

וכבר ניגש המשתמש הראשון,

פיה נפער ולופת את הפין.

 

עסיס תאוותו ניגר לרצפה,

והיא בלי היסוס, כורעת ללקוק.

היא ריקה לגמרי, רק תאווה,

מה שנותר לה, עסיס אדונים לינוק.

 

וכך היא נשארת, כבולה אל חומה,

גלגוליה תמו, בסמטת אנקות.

שפחה של צלבן, ושלל מלחמה,

מלקקת שפיך בעיניים ריקות.