גרם המדרגות למרתף ארוך, תלול ומתפתל. אני יורדת בו בהליכה איטית, משל הייתי מובלת כשעיניי קשורות, משתדלת להרעיש כמה שפחות.
כבכול פעם, האוויר הופך להיות כבד, חם ומחניק, עתיר אימה. שלפוחיתי מחשבת להתפקע. גופי מכוסה זיעה ופי החסום מרייר ללא הרף. בבסיס המדרגות, אני חוזרת לכריעה על שש וזוחלת לאורך הפרוזדור הקצר.
מקבץ צוויחות דקות ורמות בוקע מבעד לדלת שבקצה הפרוזדור, אני מאיצה את זחילתי, נועצת שיניי בכוח בגאג עת שולי פלאג הזנב משפשפים את פלחי עכוזי. חשה לחות נוטפת בין רגליי.
שנים של כריעה והמתנה, לימדו אותי להתאפק היטב ואחרי שנוכחתי מה עולה בגורלה של שפחה או שגלונה שאינה יכולה להתאפק, החזקת הסוגרים הפכה לטבע שני. יחד עם זאת, כאשר אני דוחפת את הדלת בראשי ורואה את המרתף בעיניי בפעם הראשונה, אני כמעט משתינה על עצמי מרוב פחד.
עד היום הרגשתי את המרתף כישות תבונית, מרושעת. כשהוא חודר לכל נקבת גוף, משאיר סימנים על עורי, מכווץ או מותח את איבריי בתנוחות שונות. נשמתי אותו במשך שעות, כורעת, קשורה, חסומה, מריירת ונוטפת, תוך שאני ממתינה עת הוא מחליט מה הדבר הבא שיעלה בגורלי.
עכשיו אני רואה אותו.
מרחבו גדול, קירותיו שחורים, כמו גם גגו ורצפתו, מוארים במנורות קיר אפלוליות, על שולחן עבודה עומדים הסדן, הפטיש, שרשראות ואזיקי ברזל. על הקיר לוח ועליו כלים רבים ונוספים. כור המצרף מלחשש ברוע, נקודת הלהט במרכזו ננעצת בבשרי העירום כעין זדונית, צופיה. בצד השני עומד "משהו" שמעורר בי תחושה שהוא "החמור". אני ממהרת להסב מבטי ממנו בבעתה.
במרכז החדר ניצב "הדרגש". דרגש ברזל צר בעל "זרועות". על הדרגש מונחת, על בטנה, מקור הצוויחות הדקיקות. שפעת בשר ורדרד וצח. לא שמנה אך גם לא רזה. שדיה תלויים, עגולים ותואמים, אזיקי השפחה מחוברים כל אחד לזרוע. ברכיה כפופות ועכוזה זקור אל-על. אני רואה את הקרס האנאלי הנעוץ בפי הטבעת שלה ויודעת את מה שחשתי על בשרי יותר מפעם. הקרס מחובר לשערה המשוך לאחור ובפיה גאג טבעת גדול. הגאג שיככב בתמונתה העתידית.
על עכוזה הורדרד, המופנה אליי, אני רואה את חותמו של האדון, טביעות מאדימות של קצה הקרופ שלו.
וגם, שני סימני נשיכה עגולים. של פה קטן מאוד.
מתחת לגוף הורדרד אני רואה את גוף החרסינה של קצ'ן, מנפנפת בזנבה תוך שהיא נוגסת בעליצות בפטמה מטובעת.
צוויחה דקיקה נוספת עולה.
אני קופאת במקומי, נאבקת בתאווה לזחול קדימה ולהטביע שיניי בעכוז הורדרד, השופע, לשמוע צוויחה ולא להרפות.
רגע בא וחולף.
התאווה מתחלפת בבושה, בכעס. בשנאה.
אני ממהרת אל קצ'ן, בקול דנדון פעמון, תופסת ברגלה ומושכת אותה לאחור.
היא סבה אליי, מחציפה פניה ובועטת בפניי.
נופלת לאחור, מודה בלבי לגאג על שספג את המכה. קצ'ן מזנקת עליי ותופסת בשרשרת הפטמות.
אני לופתת את צווארה. בכוח ולוחצת.
"אם היא תתלוש את השרשרת, אני אבודה" אני חושבת.
קול צליפה מוכר נשמע. מלווה בקול נמוך, חודר וחותך.
"מסגרת!, מייד!"
אני וקצ'ן מרפות אחת מהשנייה. מסדרת איבריי לתנוחת ה"מסגרת" תוך שאני רואה את האדון ניצב בפתח המרתף, הקרופ בידו ובעיניו בוערת אש.
קצ'ן ממהרת לזחול אל רגלי האדון, מרכינה ראשה ומלקקת את נעליו. מנענעת עכוזה בפיתוי, פעמוני שדיה מצלצלים ברכות.
"אני אבודה" אני חושבת ומרגישה בדמעה ראשונה מתגלגלת על לחיי.
מזווית עיניי אני רואה את האדון רוכן, לופת את שיערה הכסוף בוהק של קצ'ן ומושך אותה מנעלו, למעלה. היא פוערת פיה לרווחה, חורצת לשונה ומגלגלת עיניה.
"זה הקסם שלה. וסוף הדרך שלי, בכלובים" אני חושבת תוך שהדמעות ניגרות על לחיי.
האדון מניף ידו וחולק לקצ'ן סטירת לחי מצלצלת. לא הסטירה המבוקרת שייעודה להחזיר את הפה של שגלונה למציצה אחרי שנחנקה בהינף איבר, זו סטירה אדירה שמטילה את בובת החרסינה לכיווני, לחייה מאדימה בחותם אצבעותיו.
"מסגרת. על פניה."
אני שומעת פקודתו כאילו הגיעה מתהום נשייה, מבולבלת ודומעת אני ממהרת לציית. חשה בפנים השנואות נמרחות מתחת לערוותי, הפלאג נלחץ למצחה. ידיי מוצאות מיקומן בדיוק על שדיה הקטנים, הזקורים.
האדון מתבונן בנו דקה ארוכה. אני קפואה במקומי, חשה בפנים המתפתלות מתחתיי.
הוא ניגש אליי תוך שהוא שולף את הצרור מחגורתו, מתיר את המנעול ושולף את הגאג מפי. גוש גדול של ריר ניגר על שדיי ונקווה בין שדיה של קצ'ן.
"אשאל אותך עכשיו שאלה. עליה תעני לי בקולך, תהיה לך הזדמנות אחת בלבד לענות"
"חשבי היטב על תשובתך, עליה להיות מושלמת"
"מהן הסיבות שבגינן את מצייתת לי?"
מנערת ראשי מערפילי הכאב, הצער והרחמים העצמיים, מתמקדת בניצוץ הגאולה הקורן באופק. זרם של זיכרונות הולם בי, מהיד הראשונה שכרכה ברזל סביב צווארי, דרך כל איבר זקור נוכח פי הפעור, כל משיכת שיער, כל סטירה, כל חדירה.
בולעת רוקי ומלעלעת בגרוני. קולי נשמע זר לאוזניי.
"אדון, השגלונה הזו מבקשת רשותך להשיב על שאלתך"
"רשותי נתונה לך!"
קול צליפה מלווה בצוויחה נשמע עת מטביע קצה הקרופ את חותמו בעכוז הורדרד, בעוצמה.
"תקשיבי לזה טוב טוב" הוא אומר לגוש הבשר הורדרד, הצווח.
"אדון, השגלונה הזו היא רכושך"
(צליפה)- (צוויחה)
"אדון, השגלונה הזו נחותה ממך"
(צליפה)- (צוויחה)
"אדון, השגלונה הזו נועדה לשימושך"
(צליפה)- (צוויחה)
"אדון, השגלונה הזו אסירת תודה על שלקחת אותה אל ביתך"
(צליפה)- (צוויחה)
"אדון, השגלונה הזו חוששת מהתוצאות של אי-ציות"
(צליפה)- (צוויחה)
"יפה, כל הסיבות שציינת נכונות!"
"איזו מהן הכי נכונה? עני עכשיו!"
"אדון, הסיבה האחרונה. חששה של השגלונה הזו מתוצאות של אי ציות".
(צליפה)- (צוויחה)
"יפה מאוד!".
(צליפה)- (צוויחה)
האדון מפסיק להצליף בעכוז הוורוד המפוסק. דוחף את הקצה המצליף של הקרופ שלו בכוח לתוך הערווה הפעורה. צוויחה ארוכה ודקיקה ממלאת את החדר ודועכת ליפחות חרישיות. הקרופ מזדקר מתוך הערווה כמוט דגל, ידית העצם הלבנה מתנוססת כנס הניצחון של כובש ושליט, תוך שהיא נעה ונדה קלות עם רטיטות העכוז הפעור.
הוא ניגש אליי ותוחב את הגאג חזרה לפי, מהדק את הרצועה בכוח רב, אבל לא נועל אותו.
"הבאתי אותך לביתי כדי שתדאגי שיתנהל כרצוני"
"אם אינך יכולה לעשות זאת, אין לי שימוש בך"
מחווה בידו לארבע אזיקי ברזל כבדים, מחוברים בשרשרת המונחים על השולחן.
"שכנעי אותי שאת יכולה לדאוג לביתי, כרצוני".
"הרשימי אותי!".
אני הלומה, אין לי מושג מה רצונו. קפואה, אני מביטה בניצוץ התקווה דועך לאיטו.
קצ'ן, בלא דעת, מצילה אותי. מניעה ראשה קלות, אפה מתחכך בערוותי, משלחת רטיטות עונג בגופי.
עתה, אני יודעת כיצד ארשים אותו.
אני מכניסה אצבעותיי לטבעות הפטמות שלה, מושכת קלות כשאני מתחילה להניד ערוותי על פניה. ניעות קצרות, קצובות. אפה פולח את שפתיי התחתונות, קצה הפלאג משפשף את מצחה, אבל לא איכפת לי.
נוזלי מטפטפים על פניה ומחליקים את תנועת אגני ההופכת לחזקה יותר ויותר, מדי פעם אני מרימה ידיי מעט חשה בפטמותיה נמתחות ופיה נפער בזעקה אילמת, חנוקה בנוזלי ערוותי.
זיעה ניגרת ממצחי, פי החסום מרייר ללא הרף, אגלי זיעה מהולים בריר נוטפים על שדיי הגדולים, המתנודדים בקול צלצול שרשרת, חוקקים בהם תלמים של עונג, המבליחים באבחות כאב עם זליגתם לפטמותיי המתקשות.
אני חשה בגלי עונג בשיפולי בטני, עונג של אורגזמה חסוכה מזה כבר, מהול בשמחה לאיד על החיוך החצוף שאני מוחקת עם כל תנועת אגן, כשאני מורחת אותו בדביקות סרוחה.
אני מרימה את מבטי אל האדון, בעיני שאלה ותחינה.
הוא רואה. מחייך ומהנהן בראשו.
אני שוקעת על פניה של קצ'ן, תוך כדי שאני גועה בקול גדול, געייה חנוקה על ידי הגאג ויחד עם זאת געיית פורקן של רגש משולב בפורקן מטלטל ירכיים.
ניצוץ התקווה אופף אותי מכל עבר.
רטיטות גופי הולכות ורפות. הולכות ומתחלפות בדקירות השלפוחית העומדת להתפוצץ.
"ארשים אותו" אני חושבת, "השגלונת הקטנה הזו כמעט שלחה אותי לכלובים. לעזאזל איתה".
מרימה אגני מעט, שומעת את נשימתה הכבדה, החנוקה.
מרפה סוגריי ומרוקנת בפניה שלפוחית מלאה עד להתפקע של שתן, מהול בכאב, כעס, צער ותחושת רווחה גדולה. שומעת ומתענגת על קולות הבעבוע הבוקעים מבין ירכיי.
"ארשים אותו" אני חושבת, ובעיני רוחי אני רואה את הונדן המוטלת, שיערה סתור ומלא קרישי נוזל.
אני מתרוממת ונסוגה מעט מעל פניה של קצ'ן. בעוד היא נושמת נשימה ארוכה ומפעפעת. אני לופתת מלוא החופן שיער כסוף בוהק ומקנחת בו את ערוותי הנוטפת, ביסודיות אני מנקה ומייבשת עצמי בעזרת חופן השיער, מושכת בו מדי פעם כדי לשמוע את אנקת הכאב של השגלונת הצעירה. כשאני מסיימת ומטילה את עיסת השיער הספוגה על פניה בקול אוושה לחה, אני מביטה באדון ורואה חיוך של שביעות רצון על פניו.
הוא עוקר את הקרופ שלו מהערווה הפעורה ומסיט בעזרתו את גושי השיער הלח מעל פני בובת החרסינה המשתנקת. הוא ממתין עד שנשימתה נרגעת. הוא פותח את פיה בעזרת הקרופ ודוחף אותו פנימה. הוא מביט בעיניה. הוא מדבר אליי.
"סוף השיעור".
"את צריכה למשמע אותן. יש לך את היכולת."
הוא עוצר לשניה, מביט בי ארוכות.
"כדי שלא תשכחי מקומך, הפעלת משמעת מחייבת אותך להרכיב את הגאג הזה, כיאות".
"נקו פה והסתלקו מפה. מהר"
הוא מסתובב והולך.
אני שרועה על הרצפה, בוכה בכי חנוק, חסר מעצורים.
מתפלשת בשלולית ומתחממת לאורו של ניצוץ התקווה, שצרב חותמו בבשרי.
