אני זוחלת בבית. עייפה, מלוכלכת, כואבת. שלפוחיתי לוחצת. עורי מצטמרר. אין לי יותר מדי זמן.
כועסת.
"קצ'ן,.." אני חושבת ומנידה בראשי.
אני וכנראה גם הונדן, נכבלנו והובלנו למקום, לזמן ולמצב הזה, אני אולי לא זוכרת מה היה, לפני שצווארי נאזק לשרשרת נקבות השלל האינסופית, אבל אני זוכרת שהיה משהו.
"אנאל-קאצ'ן" שמשמעו "חתלתולה אנאלית" (קצ'ן בפינו), היא תוצר מושלם של העולם הזה, מלאה בתכלית אחת בלבד והיא "ייחום". גופה הדקיק בתנועה מתמדת, פעמוני שדיה הקטנים מדנדנים בטירוף, תמיד נכונה לזנק, לפנק, למצוץ ,לקפוץ, לפסק, ללקק, לגרות ולפתות. מנפנפת ערוותה לכל עבר ומחככת אותה על כל חי, צומח ודומם, בעיניה המלוכסנות עליצות נבובה. לא מכבר הגיעה וכבר היא "נקבת הערב" בערבי תענוגות, מועברת ביניהם בלא שתיגע ברצפה, אינה יודעת שובעה, אינה יודעת עייפות.
אינה יודעת מעצורים.
קצ'ן לא מבינה איפה היא נמצאת. לא נזהרת ובאופן מכעיס, זה מצליח לה. עד היום לא הוצלפה ולו פעם אחת.
וקצ'ן מתריסה כנגדי, כל הזמן.
בתור מי שמיועדת לשימוש חופשי, היא מסתובבת בבית כל הזמן, חסרת פחד ומגיעה למטבח רק לארוחה המשותפת. וכשהיא מגיעה, היא מביטה בי בחוצפה ובהתרסה. פעם הופכת את כלי המים, פעם משאירה שיירי מזון ופעם "שיירים" אחרים.
"אני שונאת אותך, קצ'ן".
אני רוצה ולא רוצה למצוא אותה בו זמנית, אם אמצא אותה אוכל לחזור לביטחונו של המטבח, להתרוקן, להתפרק, לנוח. מצד שני, אם אמצא אותה אצטרך להתמודד עם החוצפה, ההתרסה, ואולי האלימות הטמונה בשגלונת המוטרפת.
אני זוחלת בכל הבית, מחפשת בארון הנעילה, מבקרת בכל טבעת קיר, ומטה אוזן ליד דלתות החדרים, מחפשת משמע אוזן לצלצולי פעמונים מלווים ביללות עונג רפות.
ליד דלת אחת אני שומעת משהו. קולות צוויחה דקיקים ורפים. זה אינו קולה של קצ"ן, זהו קול שלא שמעתי מימי. אבל הדלת הזו, מכל הדלתות בבית, הופכת את קרביי למכלול נוזלי עטוף בשקית נייר דקיקה.
דלתו של המרתף.
פתוחה.
"לא מאמינה שהיא העיזה..., זה לא ייתכן", מרעידה אותי המחשבה.
המרתף הוא שער הכניסה והיציאה של הבית לשגלונות, שלא לדבר על המקום בו אף שגלונה אינה רוצה לבקר.
למרתף איננו נכנסות, אנחנו מובלות אליו, משוכות ביד, בשיער או בשרשרת ההובלה, קשורות, חסומות פה ומכוסות עיניים. עירומות משמונת האזיקים, עונדות את ארבעת אזיקי הברזל המוברג של שפחה. זהו עירום אמיתי וחשיפה נקובה.
"אם המטומטמת הקטנה ירדה למרתף, אני חייבת להוציא אותה משם לפני שהאדון יחזור" אני חושבת באימה.
"אבל אסור לי לרדת לשם..."
אני כורעת קפואה מול הדלת, לפותה בעבותות של פחד ויראה.
אני צריכה לרדת לשם ומהר ובמקביל לעשות זאת בלא להפגין אי כבוד לצו האדון. עלי להראות לו את הכורח שבמעשה.
למשמע אוסף צוויחות נוסף, אני קמה על רגליי, מסוחררת. חוששת.
ורצה.
הפלאג כואב. שרשרת הפטמות מרקדת ומצלצלת, הפעמון הגדול מדנדנן בקול. אבל לי אין זמן.
רצה לשידה שלי. פותחת מגירה, שולפת את הגאג הכדורי וממהרת להכניסו לפי. מהדקת את הרצועה בחוזקה. לסתותי נמתחות ושיניי ננעצות בכדור הגדול, בעזרת המראה אני מוודאת שהגאג ממלא את פי ומבליט את שפתיי המתוחות. מכניסה את מנעול התליה למקומו בקול נקישה.
זהו, מעכשיו רק המפתח שעל חגורתו של האדון יכול לשחרר את פי. הוא יראה. הוא יבין.
רצה מהר חזרה, ועומדת מול דלתו הפתוחה, הפעורה של המרתף.
ונבלעת בה.
