סוף סוף. חיקו החמים של המטבח. לבושה בכל מחלצותיי, כלומר, חוטיני וסינר, עשויים שניהם מעור שחור, הדוק. עומדת על שתי רגליים רועדות. מבשלת. רק חיכוך טבעות פטמותיי בעור הסינר מזכיר לי שכבר איני מה שאיני זוכרת יותר, החוטיני מגן עליי מפני העתיד לבוא עוד מעט.
נקבות לובשות עירום כמחלצות.
מאז נתלשו מעל גופי, בכוח, פיסות הבד האחרונות שהיו ברשותי, בעוד אני נגררת בשערי לעתידי כרכוש, לימדתי עצמי לעטות אצטלת תאווה דביקה. נדנוד שדיים כבדים, הבלטת עכוז עסיסי, ניסיון נואל להסתיר איברים מוצנעים בעזרת כפות ידים, הינם למעשה אריזות הגשה, שעשויות לזכות אותך בחסד רגעי. במשהו להכניס לפה שאינו זקפת זכרים, במשהו להכניס לקיבה שאינו זרעם, בלהיות חפץ ברשות יחיד ולא ברשות רבים.
כבר איני רגילה לחוטיני ולסינר, אני חשה עירומה איתם. אבל הם מיועדים להגנתי.
הסינר מגן על איברי מפגיעתו הרעה של המטבח ומפגיעתו הרעה של הגנן. למרות שהאדון אסר עליו לגעת בי, עדיין לא רצוי ללבוש לידו עירום כמחלצות.
החוטיני מגן עליי מפני הכלב שלו. חיה ענקית, רגזנית ומסריחה.
הגנן מבין איסור, הכלב לא.
כולנו "כלבות". כורעות, עירומות, פסוקות, כנועות, מקרינות תאווה, ייחום, כל חורינו זמינים. בשביל הכלב של הגנן, אנחנו כלבות לכל דבר ועניין. אברו הארגמני משתרבב, זקור והוא חג סביבנו. מחפש הזדמנות בעוד אנו מכוסות זיעה קרה.
אם יש דבר מפחיד יותר מ"הכלובים", הרי שאלו ה"כלבים". מי שמושלכת לשרת אותם שוב לא תשמש אדם, לעולם.
אני מודה לחוטיני, לוחץ, לא נוח וכואב ככל שיהיה, על שהוא שומר עליי מפני הכלב. מפני בעילה יצרית, אקראית, שתהפוך אותי מ"כלבה" לכלבה.
מנערת ראשי מהמחשבות. עליי להיות מרוכזת.
אני מתעלמת במופגן מיללות הבכי הרמות הבוקעות מחדר הכביסה. לאחר שניקיתי את המרתף בעזרת מטלית שקשרתי לפניה והשתמשתי בהם כבמגב, זחלה קצ'ן אחריי לחדר הכביסה כדי להתנקות. קצ'ן נותרה שם, מייללת, מנסה לשטוף את השתן משיערה ולמרק את חותמו האדום של האדון מלחייה. אני עונדת את הגאג האדום, סמל סמכותי, סביב צווארי. לבי אטום אליה.
לאחר שאני מתקינה את תבשיליו של האדון ומיני תקרובת לאירוע בערב, אני כורעת ליד הכירה הנמוכה, המשמשת לבישול הנזיד שלנו, השגלונות. תכולת הסיר מתחילה לבעבע, בקרוב נוכל לאכול את ארוחתנו.
שגלונות אוכלות פעם ביום, בצהריים, ארבע קערות נזיד מונחות במעגל על הרצפה, ארבע שגלונות כורעות על ארבעותיהן, "מסגרת", מארבע כיוונים, ראשיהן סמוכים, לשונותיהם משתרבבות, פטמות מטובעות משמיעות קולות נקישה על רצפת האבן, קולות יניקה ולקיקה, קולות השובע.
בשאר חלקי היום, שגלונה ניזונה משיירים שיותרו מיד האדונים וכמובן, זרמת הזרע, שגם לו אינו מזין במיוחד, מספק מילוי חם ומפולפל לקיבה מכווצת.
מהפרוזדור אני שומעת דנדון פעמוני שדיים, מקצבו אינו אחיד. הונדן זוחלת-כושלת לתוך המטבח, פיה מתוח סביב גאג טבעת ענק, לשונה משתרבבת החוצה, עיניה סגורות למחצה. היא מתייצבת על ארבעותיה מול הקערה הריקה שלה וממתינה.
אני מביטה בה בחמלה. כולנו אוכלות בלא שימוש בידיים, אבל היא תצטרך לאכול בלא להשתמש בשפתיה. איני יודעת מדוע, אבל הונדן זוכה ליחס הקשוח ביותר שהאדון יודע להעניק. בעוד שקצ'ן...
אני ממהרת לחדר הכביסה וגוררת את קצ'ן למטבח. היא מייללת בהתרסה, אבל ברגע שבו אני מלקקת בלשוני את שפתיי ואת הגאג האדום התלוי סביב צווארי, היא מפסיקה להתנגד.
שלושתנו עומדות על ארבע, ראש לראש, מעל שלוש קערות ריקות. פעם הייתה מונחת כאן קערה רביעית, שהייתה מיועדת לזו שתמונתה התנוססה מעל השידה הרביעית.
בקול רעש והמולה נכנס הגנן, אני בוהה בקערתי, וכך גם הן, אפילו קצ'ן לא מנסה מזלה אתו.
הגנן איש שמן, נמוך ומצחין. לבוש באזור חלציים ומכתיף פרגול קצר. הוא מניח את ארגזי המזון על המדף וניגש אלינו. כלבו לידו, פוסע בטפיפות איטיות.
אני חשה בנשימותיו המהבילות של הכלב על עכוזי. צמרמורת עוברת בגופי. הגנן פורק את הפרגול מכתפו ופורס אותו בקול שריקה. בפקודה הוא מרחיק את הכלב.
קצ'ן מוגנת, אני והונדן נקבל את ההצלפה היומית.
הפרגול שורק בקול ונוחת בעוצמה. אני מקפידה להוציא יללת כאב בכל דקירת עכוז. יללתה של הונדן עמומה ושבורה. אני יודעת שבעוד הגנן מצליף בנו בימינו, שמאלו מלטפת את אברו התופח. אני לא סופרת, אבל מהר מאוד עובר הגנן להצליף רק בעכוזה של הונדן. היא מגיבה ביפחות בכי.
הגנן מסיים הצלפותיו ועובר לעמוד מעל סיר הנזיר. שמאלו מלטפת אברו הנפוח בתנועות קדחתניות. אנקה בוקעת מפיו וזרמתו בוקעת מאברו, ניגרת לתוך הסיר.
כמו בכל יום.
הוא מנגב אברו בשיערי. מגולל פרגולו, קורא לכלבו והולך.
אני בוחשת את המרקחת המהבילה, מוזגת לשלוש הקעריות.
אוכלת בתאווה לקולות השובע
