יהיה יום עמוס ולפני שאתחיל, עלי לעשות עוד דבר אחד חשוב מאוד.
חדר השגלונות מחבר בין המטבח לחדר הכביסה, המשמש אותנו גם כחדר שירותים ורחצה. חדרנו גדול ומאוורר היטב, במרכזו יש מזרן גדול ונוח, עליו אנחנו ישנות יחדיו, כלומר, כאשר איננו נדרשות לישון במקום אחר. למעשה, רק אני ישנה עליו כמעט מדי לילה. בכל ערב יכנסו דיירי ואורחי הבית, יחברו רצועות הובלה לקולרים פנויים ויזחילו כל שגלונה פנויה למקום בו תהיה שימושית יותר. רוב השהות שלנו בחדר היא במהלך היום, כאשר יש לנו מעט זמן לענייני נקבות, ומעט זמן פנוי ממטלות.
אני זוחלת אל השידה שלי, שידה נמוכה הכוללת חמש מגירות ומראה המותאמת במדויק לישיבה על הברכיים, זה המקום היחידי בעולם שהוא שלי ורק שלי.
מעל המראה תלויה תמונה. התמונה שמעידה שאני שייכת לבית הזה, לחדר הזה, לאדון הזה.
התמונה, המצולמת בידי האדון, היא תמונת פורטרט, העיניים פקוחות ומביטות במצלמה, הפה פעור לרווחה בשל גאג הטבעת הגדול המהודק לתוכו, הלשון משורבבת החוצה, מציגה את הפה המלא שפיך, הנוזל לכל כיוון. קצה הלשון נוגע בעטרתו של האדון, המתנוססת בהדרה בתחתית התמונה.
כל שגלונה, שזה ביתה, צולמה כך ותמונתה זו תלויה מעל שידתה. ומי שתמונתה מוסרת אינה שגלונה בבית יותר. סביב לחדר יש ארבע שידות, אך רק מעל שלוש מהן יש תמונות.
אני כורעת מול שידתי ובוהה מעט בתמונתי, פניי המוכתמים מתבוננים בי בחזרה, עיני ריקות. אני עוברת לעיין בדמותי במראה, אני מחייכת אליי ו"אליי" מחייכת חזרה.
על השידה מונח הפלאג שלי, ממנו משתרבב זנב פרה.
זה יכאב.
אני שונאת את הפלאג ואוהבת אותו בו זמנית, עונג משולב בכאב, אבל זו עדיין חובה. אני נוסכת שמן על הפלאג ומחדירה אותו למקומו בגעיית כאב, מסדירה מקומו תוך ניעות אגן קצובות.
בודקת אבריי ואביזריי.
זוחלת.
המטבח הוא "ממלכתי", אני חשה בטוחה שם, אפילו יכולה לעמוד על שתיים וללבוש סינר, שהינו למעשה "חצי שמלה", בהינתן המטלה המתאימה. רובו נגיש בכריעה, הוא מואר היטב, מאוורר וכל עוד הוא ממלא את ייעודו, הזכרים מדירים רגליהם ממנו. יש לשגלונות הבית סוג של פרטיות במטבח ובחדריו. אמנם אסור לנו לדבר אחת עם השנייה, אבל אין כוח שימנע מנקבות עירומות, המכורבלות יחדיו ללחוש אחת באוזנה של השניה.
מחוץ לדלת המטבח משתרעת ארץ הזוועות. נחלת הזכרים. המקום בו נקבות נכבלות, נגררות, נבעלות, נצרבות, מולקות, נחדרות... .
עורי מצטמרר בכל פעם שאני זוחלת מעבר לדלת.
הבית גדול ואפלולי, קירותיו מעוטרים בציורים, חפצים ואביזרים שאיני מכירה ומהגובה בו אני נמצאת איני יכולה לבחון. ככל שאני זוחלת יותר ויותר לתוך הבית, פחד מציף אותי. אני זוחלת לאט, הפלאג מכאיב, שדיי מתנודדים ושרשרת הפטמות נושקת לרצפה, אבל הכי חשוב למנוע מהפעמון הרבוע הגדול התלוי לצווארי להשמיע את קולו. בשביל זה הוא שם.
יד אחרי רגל, רגל אחרי יד, אני עסוקה בשליטה באיבריי, בשמירה עליהם, מדי פעם עוצרת, מיטיבה את הפלאג, נחה מעט ומזכירה לעצמי שיש משהו יותר גרוע מאשר לזחול על שש, עירומה ועטוית אזיקים בבית האדון וזה ללכת על שתיים עירומה ועטוית אזיקים בבית האדון.
כשאני זוחלת, אני נמצאת ב"קומת קיום" משל עצמי, כאילו הפרש הגבהים מגן עלי, לפעמים הם פשוט לא רואים אותי, לפעמים, אני סוג של רהיט נייד, לפעמים הם פשוט מתעלמים מקיומי. ואם הם מגלים כלפיי יחס הרי שהוא מסתכם בצליפת קרופ בישבני או במשיכה בשיערי.
כאשר אני צריכה להגיש/להסיר/לנקות/לסדר, עליי ללכת על שתיים. או-אז אני מרגישה כמי שחודרת לתחום לא-לה, מבטיהם עוקבים אחרי, אני מחוץ למקומי , חשופה, בלתי מוגנת, מזמינה. צליפת הקרופ בישבן מתחלפת במשיכת שרשרת הפטמות, מיעוך שד או סטירת לחי. בכל פעם שאני יוצאת לבדי מתחומי המטבח, אני יוצאת אל הבלתי נודע ואי הוודאות אורבת לי. אני יכולה למצוא עצמי חזרה במטבח לאחר שסיימתי חובותיי, על ברכיי מוצצת או נשגלת, "רוכבת" על החמור במרתף, כבולה לשולחן בתור מאפרה, או לרגל של מיטה בתור סיר לילה, ויש עוד אפשרויות, כיד הדמיון, הרוח והגחמה הנחה עליהם.
אם להיות כנה, זה כבר לא כל כך קורה. אחרי הפעם שבה מצא אותי האדון מוטלת, הלומת חושים, בשלולית נוזלי גוף, כאשר בבירור הייתי באמצע קרצוף הרצפות. הוצלפתי, אבל מאז איני מוטרדת במהלך ביצוע מחויבויותיי.
אז למה עורי עור ברווז? מדוע גולשת זיעה קרה לשיפולי גבי? מדוע אעדיף לכרוע מאשר לעמוד?
אני לא צעירה.
מותניי עדיין צרות אך עורי מגלה קמטים, שדיי עדיין תפוחים אך מתחילים להיות נפולים, בשיערי הצבוע כתום זרחני נראים שורשים אפורים. על שתיים, הטוב והרע ניכרים, על שש פחות.
ערך השוק שלי נמוך, שלושה בראנדים על עכוזי אינם מחמאה לשפחה. אני משומשת. אם אטעה, אם אאכזב, לא אהיה נסחרת או נמכרת, אלא נמסרת. על שש אני איטית, אני מחושבת ואני לא עושה טעויות.
אני חיה על שש.
עם המחשבות הרודפות, אני מתקדמת לאורך חדר המיסב, אל הפרוזדור, עולה בגרם המדרגות הלולייני ובגרם המדרגות הישר. קומה שלישית. דלת חדרו של האדון.
אני יודעת שהוא אינו בבית. אני פותחת את הדלת וזוחלת פנימה.
"הונדן? אוי, הונדן..."
