"קומי"
חיתוך הדיבור המוכר, הנוקב, משולב בדקירת כאב בעכוזי, מעוררים אותי משינה טרופה וקצרה מאוד.
אין לי זמן להתפתלות או התמתחות, אין לי זמן בכלל.
אני נעה לאט, אך ברצף, לא עוצרת לשניה, עוברת משכיבה לישיבה, מקפלת רגליי ומתיישבת על ברכיי, מולו, העכוז מונח על העקבים, הברכיים בפיסוק מקסימלי, זרועותיי גולשות לצידי גופי עד שכפות הידיים מונחות על הרצפה צמוד לערוותי, כשהן "ממסגרות" את שדיי הגדולים. ראשי מורכן. בודקת שכל איבר במקומו.
בתנוחת ה- "מסגרת", אני קופאת. ממתינה.
בזווית עיני המושפלות אני רואה את חרטום מגפיו, הם לא מצוחצחים.
"משהו השתבש במציצת ההשכמה שלו הבוקר" אני חושבת, "או שהונדן בכלל לא התעוררה".
"אוי לי ואוי לה"
אני ממתינה.
לשדה הראיה שלי נכנס הקרופ שלו, אותו הוא נושא תמיד.
קצה הקרופ נוגע קלות בפטמתי הימנית, ואז מחליק לחריץ שבין שדיי וגולש למטה עד שהוא נשען על השרשרת המחברת את טבעות הפטמות שלי.
כל תנועה של פרק ידו תסב לי כאב חד.
ניע קל שבקלים מרעיד את השרשרת, טבעות הפטמה נמתחות קלות.
"את תנקי את החדר שלי היום במקום הונדן"
"נקי גם את הונדן ותרכיבי אותה על הסוס"
"בלי סיכוך, שהונדן תרייר עליו"
"ריגור יעשה אמבטיה בצהריים"
"תכיני כיבוד לחמישה אורחים לערב"
"את וקצ'ן תהיינה נוכחות בארוע"
"ודאי שקצ"ן מוכנה בזמן"
אני ממתינה בלא ניע. בוהה בחרטומי מגפיו.
שומעת צליל חריקה מוכר, רוכסן נפתח.
קצה הקרופ מתרומם, נכנס מתחת לסנטרי ומרים את ראשי.
אברו מזדקר מול פניי.
זה כבר אינסיטינקט, יותר מאשר פעולה מודעת, כשזקפתו הזקורה של גבר מופיעה מול פניי, פי נפער ולשוני מופיעה. אני ממתינה לציווי.
"מהיר" הוא נוקש באצבע צרידה פעם אחת.
אני לא צעירה, אני גם לא כל כך יפה, למצוץ אני יודעת. השפתיים מלטפות, נוגעות לא נוגעות בעור האיבר המתוח, הלשון מתחככת בחלקו התחתון של צינור השופכה ויש עגיל שעוזר, הראש בלבד נע כמכונה, קדימה-אחורה, קצב אחיד, להקפיד לנשום, להיכנס עמוק ככל האפשר ובשיא העומק לשוני משתלחת קדימה ככול האפשר, מנסה לגעת בבסיס אברו בקצה לשוני. עיני מסתכלות בפניו.
"הוא רוצה את המציצה הראשונה ההיא, שסיפקתי לו כאשר הייתי עוד כבולה לקיר בסמטת הצווחות, המציצה שהצילה את חיי", חולפת המחשבה במוחי.
אני מתרכזת במהירות, הוא רוצה לסיים וללכת. לזה, יש לי כמה טריקים. הרבה מידע עובר בין נקבות כבולות זו לזו, מצונפות יחדיו כנגד הקור, כנגד הפחד.
אני מאיצה את קצב התנועה תוך כדי שאני פוערת את פי לרווחה, נוגעת לא נוגעת, בולעת את כולו, בכל כניסה קצה לשוני מעניק לחיצה עדינה לבסיס אברו.
אברו רוטט, הוא גונח קלות. אני קופאת כשאברו כולו בפי ולוחצת בקצה לשוני על בסיס אברו.
סילון אחרי סילון של שפיך רותח ניתז וממלא את פי. אני ממתינה עד לגמר הרטיטות ומקפידה לארגן את השפיך בפי, להסדיר נשימה.
אני נסוגה לאט לאט, שפתיי מתהדקות על האיבר וגורפות כל שארית שנותרה עליו, שפתיי סוגרות על עטרתו ולשוני מנקה אותה בקפידה. פי הפתוח נפרד מאברו. בריכת השפיך רואה אור יום לראשונה.
ממתינה.
הוא בוחן אותי במבט נוקב, נוקש פעם אחת באצבע צרידה, מסתובב והולך.
אני בולעת את הבריכה, מתגברת על הטעם החריף, המר, בפעם המי-יודע-כמה.
ונשארת. תנוחת ה"מסגרת". מקשיבה לצעדיו המתרחקים, לקול הדלת הנפתחת והנסגרת.
זהו.
מחשבה מופיעה, "הוא לא פה, אני יכולה לצאת עכשיו, אני יכולה לברוח".
המחשבה מתרסקת כנגד חומת המציאות. איך לברוח? לאן לברוח? אני ערומה לחלוטין ופריטי הביגוד היחידים הזמינים לי הם חוטיני אחד וסינור מטבח. אני עונדת קולר עור וברזל שמרותך סביב צווארי, ככל "שגלונה" אני עונדת את שמונת האזיקים (אצילי ידיים, מרפקים, ברכיים וקרסוליים) ואני, בנוסף, עונדת גם שני אזיקי שדיים, כולם נעולים במנעולי תליה. יש לי טבעות בפטמות, טבעת באף, עגיל בצורת זין על הלשון. ועל פלח ימין של העכוז שלי יש שלושה בראנדים שמראים בדיוק מה אני.
שגלונה. לא שפחה שהיא חפץ אורגני ממין נקבה השייך לרשות הרבים, אלא חפץ אורגני ממין נקבה השייך לזכר מסויים.
אני לא אגיע רחוק, אני כן אגיע למקום גרוע הרבה יותר. אני יודעת. כבר הייתי שם.
אני מתענגת על ארוחת הבוקר שלי עוד קצת ואז זוחלת על 6 לקערת המים שנושאת את שמי.
שמי הוא "קהו". במרשם השגלונות אני מופיעה כ "קהו טיטען" שמשמעו, "שדיים של פרה", אבל כאן בבית, זה התקצר ל- "קהו". אני לא "מצאתי לנכון להתווכח" עם האדון שנתן לי את השם (כאילו שיכולתי...) בעיקר כי הוא צודק, באמת יש לי שדיים של פרה. הוא גם אסף אותי מסמטת הצווחות, מקיר אליו הייתי מחוברת בשרשרת ברזל, אז לא התעסקתי בפרטים הקטנים. אני לא זוכרת כמה זמן הייתי שם.
יכול להיות שפעם היה לי שם אחר, יכול להיות שפעם היו לי חיים אחרים, למעשה, סביר שהיו. אבל אני לא זוכרת אותם בכלל.
אפשר להסביר את מה שקרה מאוד בפשטות.
גברים יוצאים למלחמות ולא תמיד חוזרים מהן.
נשים לא יוצאות למלחמות ותמיד מוחזרות מהן.
אני "קהו".
הולך להיות לי יום עמוס מאוד.
