יש סמטה, בפרבר, בקצה של הכרך,
מחניקה, אפלולית וזרועת נקבות.
וכולן מתייראות, זו סופה של הדרך,
לכאן שפחות מוכנסות, מושארות.
השמועה עוברת, בפיות חסומים,
אימה מבליחה בעיניים כבויות.
כל זכר בעיר נכנס לפרקים,
לפרוק תאווה בסמטת הצווחות.
הנסיעה היא קצרה, רגלו על ראשה,
תולש מגופה החוטיני בבוז.
גופה רוטט בדמעות של בושה,
נבעטת החוצה, עם צליפה בעכוז.
בכניסה יש נפח, מיוזע ומטונף,
וגבאי משלם דמי סילוק למפרע.
הנפח אז מתקין טבעת באף,
ובישבן, חותם של ברזל מלובן טובע.
צווארה אז מונח על סדן, ליד יורה רותחת,
וחישוק, עם שרשרת, לתמיד מרותך.
צבת בלשון, מחזיקה ומותחת,
ונקבע שם עגיל, בצווחת בשר מורתח.
סטירה מצלצלת, ואיבר זקור מתנועע,
הנפח מצפה לקבל מתנה.
עסיסו ממלא אותה, נאלח אך שופע,
מעתה, רק לזה היא תזכה כתזונה.
בתוך הסמטה היא מובלת, זוחלת,
שפחות של עבר, כבולות לחומות.
פה ושם, זכר רוכן על נקבה מתפתלת,
ובאוויר נשמעות זעקות, אנקות.
יש שם פינה אפלולית וריקה,
ומזרון דק, סרוח, מוכתם.
השרשרת לקיר בתנופה הדוקה,
והנפח מסתלק, משאירה שם.
מעליה נקבע שלט, בזו הלשון,
"לשימוש ציבורי לכל דיכפין"
וכבר ניגש המשתמש הראשון,
פיה נפער ולופת את הפין.
עסיס תאוותו ניגר לרצפה,
והיא בלי היסוס, כורעת ללקוק.
היא ריקה לגמרי, רק תאווה,
מה שנותר לה, עסיס אדונים לינוק.
וכך היא נשארת, כבולה אל חומה,
גלגוליה תמו, בסמטת אנקות.
שפחה של צלבן, ושלל מלחמה,
מלקקת שפיך בעיניים ריקות.