עיניים ריקות

ליד השער, עוצרים אדון ושפחות,

מכל רכוש נשלפים הפקקים.

מספר ומחיר, מנוגבים בסחבות,

חשה עירומה, כי חוריה ריקים.

בפניה מוטלת חתיכה של בד,

חוטיני זעיר, לכסות ערוותה.

מצווה היא ללבשו מייד,

ותוך כדי, מגניבה מבט לחברתה.

בלונדית חטובה, שדיה זקורים,

עכוזה מוצק, שפתיה אדומות.

עורה בהיר, נעוריה ניכרים,

אבל עיניה, חלולות. נבובות.. מתות...

הבלונדית והיא, מבצעות כנדרש,

לובשות התחתון בדממה חנוקה.

מבט אחרון בעיניים, מאמת החשש,

מאחוריהן, רק עיסת צייתנות דביקה.

האדון אז מושך בשיער, "בואו עכשיו",

ומובילן מחוץ לשער, אל הכרכרה.

מתיישב בנוחות, כורעות לפניו,

והכרכרה יוצאת, לאורך השדרה.

מתבוננת בו, עורגת אליו,

שריריו משורגים, פניו מעוצבות.

אבל מבט אחד חטוף בעיניו,

ראשה אז מושפל נוכח להבות.

"רק אחת משתיכן תזכה לשמש לפני",

"השניה תשמש לתשלום של חובות".

"עכשיו אקבע מי מכן אשלח מעליי",

"ומי תצורף אל בין השפחות".

נעמד בכרכרה ומפשיל מבלטו,

שתיהן כורעות משני הצדדים.

מסביר כי עליהן ללחוך זכרותו,

ותנצח זו שתבלע השפיעה, ותקדים.

אסור עם ידיים, רק לשון ושפה,

עיניים חלולות פוגשות עיניים ריקות.

ביניהן נמתחת, זו הזיקפה,

ומייד, שתיהן מוזנקות.

שפתיים מעסות, לשות ועוטפות, 

האיבר, לכל אורכו מתלחלח.

הזכרות רוטטת תחת שפתי הנימפות,

הקצה מזדקר וגם מתנפח.

אף פה לא מעיז ללפות הנפיחות,

זו תהיה הכרזת מלחמה.

לשונה חשה פתאום בלחות,

בלשון מלקקת, רכה, חמה.

הבלונדית נוגעת בפיה התחתון,

באנקת תודה, לשונה נשלחת מעל.

נשיקה של כניעה סביב זיקפת השלטון,

רגש, מגע, שותפות גורל.

דקירה של כאב, צרחה ואימה,

הבלונדית נשכה לשונה בכל כוח.

ומייד זינקה לקצה, לאסוף הזירמה,

נותר לה רק להתקפל, ולצרוח.

הסטירה הופכת צרחתה עמומה,

רגלו על ראשה, היא רואה מעומעם.

איך ידיו על הבלונד, משחילים בעוצמה,

קצה הזכרות ננעץ בפה חם.

הוא מחדיר את כולו, הוא מחזיק וכופה,

הבלונדית מתמסרת בקולות נחנקים.

טיפה אז זולגת מזווית של הפה,

ומבשרת על גמר ושפיעת ענקים.

שוכבת לרגליו, הלומת צער וכאב,

יודעת ומבינה, היא הפסידה בעימות.

אסור היה לה את אדונה לאכזב,

ועכשיו תשלם את מחיר התמימות.