עיניים ריקות

ליד השער, עוצרים אדון ושפחות,

מכל רכוש נשלפים הפקקים.

מספר ומחיר, מנוגבים בסחבות,

חשה עירומה, כי חוריה ריקים.

בפניה מוטלת חתיכה של בד,

חוטיני זעיר, לכסות ערוותה.

מצווה היא ללבשו מייד,

ותוך כדי, מגניבה מבט לחברתה.

בלונדית חטובה, שדיה זקורים,

עכוזה מוצק, שפתיה אדומות.

עורה בהיר, נעוריה ניכרים,

אבל עיניה, חלולות. נבובות.. מתות...

הבלונדית והיא, מבצעות כנדרש,

לובשות התחתון בדממה חנוקה.

מבט אחרון בעיניים, מאמת החשש,

מאחוריהן, רק עיסת צייתנות דביקה.

האדון אז מושך בשיער, "בואו עכשיו",

ומובילן מחוץ לשער, אל הכרכרה.

מתיישב בנוחות, כורעות לפניו,

והכרכרה יוצאת, לאורך השדרה.

מתבוננת בו, עורגת אליו,

שריריו משורגים, פניו מעוצבות.

אבל מבט אחד חטוף בעיניו,

ראשה אז מושפל נוכח להבות.

"רק אחת משתיכן תזכה לשמש לפני",

"השניה תשמש לתשלום של חובות".

"עכשיו אקבע מי מכן אשלח מעליי",

"ומי תצורף אל בין השפחות".

נעמד בכרכרה ומפשיל מבלטו,

שתיהן כורעות משני הצדדים.

מסביר כי עליהן ללחוך זכרותו,

ותנצח זו שתבלע השפיעה, ותקדים.

אסור עם ידיים, רק לשון ושפה,

עיניים חלולות פוגשות עיניים ריקות.

ביניהן נמתחת, זו הזיקפה,

ומייד, שתיהן מוזנקות.

שפתיים מעסות, לשות ועוטפות, 

האיבר, לכל אורכו מתלחלח.

הזכרות רוטטת תחת שפתי הנימפות,

הקצה מזדקר וגם מתנפח.

אף פה לא מעיז ללפות הנפיחות,

זו תהיה הכרזת מלחמה.

לשונה חשה פתאום בלחות,

בלשון מלקקת, רכה, חמה.

הבלונדית נוגעת בפיה התחתון,

באנקת תודה, לשונה נשלחת מעל.

נשיקה של כניעה סביב זיקפת השלטון,

רגש, מגע, שותפות גורל.

דקירה של כאב, צרחה ואימה,

הבלונדית נשכה לשונה בכל כוח.

ומייד זינקה לקצה, לאסוף הזירמה,

נותר לה רק להתקפל, ולצרוח.

הסטירה הופכת צרחתה עמומה,

רגלו על ראשה, היא רואה מעומעם.

איך ידיו על הבלונד, משחילים בעוצמה,

קצה הזכרות ננעץ בפה חם.

הוא מחדיר את כולו, הוא מחזיק וכופה,

הבלונדית מתמסרת בקולות נחנקים.

טיפה אז זולגת מזווית של הפה,

ומבשרת על גמר ושפיעת ענקים.

שוכבת לרגליו, הלומת צער וכאב,

יודעת ומבינה, היא הפסידה בעימות.

אסור היה לה את אדונה לאכזב,

ועכשיו תשלם את מחיר התמימות.

רגלו על ראשה, לרגליו היא מוטלת,

צמודה לגוף הצעיר, הקשור.

מהבמה נשמעות אנקות של נשגלת,

אבל לא נבדקת סחורה, מועבר שיעור.

"לכל נקבה יש שבעה נקבים"

קול הכרוז גובר על צרחות.

"עתה בפניכם, אותם נדגים"

"ובכך יסגר שוק השפחות".

הנקב הרשמי ראשון ברשימה,

משמש לעינוג של אדון גם שפחה.

וגם הרבעה בעת מתאימה,

בסוף תענוג ולעומק שפיכה.

הפה הוא נקב תזונה ותקשורת,

ויש לו עזר עינוגים מסחרר.

הלשון משמשת לשפיך כמנהרת,

וגאג גורם לפה לרייר.

פי של טבעת, זו עכשיו הנקבה,

חדירה נוגחת, הגרון מצרחה ניחר.

זה מעשה סדום, אבל טבעי לכלבה,

ואם קשה לחדור, מושכים בשיער.

בין השדיים יש חור מאולתר,

פעם קראו לו "שביל החלב".

הידיים מצמידות, היום זה "פרפר",

והפה הפעור, קולט שפיך זב.

כל יד מכילה חור, זמין בכל מצב,

בין אצבע לאגודל, מעל שיקשוק האזיק.

מותאם לכל גודל, שמיש אז ועכשיו,

ושניים במקביל אפשר להעסיק.

ברגליים, בעזרת שתי הכפות,

עם קצת גמישות, ופיסוק הערווה.

אפשר את איבר האדון ללפות,

ולענג ללא מצב של קירבה.

שיערה נמשך, ראשה כמטוטלת.

לצידה ראש נוסף וגם יבבות.

לחישה, מבעיתה, לאוזנה זוחלת,

"השיעור נגמר, בואו, כלבות"

שלישית היא הייתה ועתה בראש,

יודעת כי היד עם הכבל מושטת.

תובל היא מיד ותימכר כמספר שלוש,

בטנה מתהפכת, אך ערוותה נוטפת.

היד עם הכבל נוגעת, אוזקת,

חיבור לקולר זו אפשרות משמימה.

כאן יש אפשרות הובלה מרתקת,

הכבל נאזק לטבעות הפטמה.

הקיין אז שורק וחותם בבשר,

סטירה אדירה בוערת בלחיה.

נמשכת על רגליה, לפותה בשיער,

פטמותיה צבוטות ונשמע קול בכיה.

גופה עוקב, פטמותיה מתוחות,

מועלה על דוכן, מוצגת לראווה.

חוריה פקוקים, עיניה מולטות,

והקהל משמיע קריאות תאווה.

הכרוז אז מוריד ידו בחוזקה על עכוז,

ומיד מסובבה ומציג טביעת היד.

ואומר בשבחה, ומסיים בזירוז,

כי מוכנה לשימוש ממש מיד.

'רבבה', ניחרים ברמה שני קולות,

ועולים לדוכן לתשמיש התלמים.

יד בין רגליה ויד בשערות,

מורידים על ארבע ופותחים הפקקים.

איבר זקור מול עיניים לוטות,

איבר נוקשה מחכך ערוותה.

לקול תרועות ההמון וצהלות,

זכרויות קשוחות שוקעות ברכותה.

רק אחד מבועליה יהיה בעליה,

איבר אחד ימלא עתידה.

אינה יודעת במי מתלמיה,

מנסה לספק שניהם בשקידה.

מוצפת נוזלים, נדרשת ללקוק,

שאגת הכרוז גבוה משתברת.

אדונה החדש רשאי סימנו לחקוק,

 אך כרגע מחבר לקולרה שרשרת.

מנסה אז לקום, אך שיערה נלפת,

"עכשיו את שלי", "מעכשיו את כלבה".

"זכאית את לכלום ולאיש לא איכפת",

"מהיום, לרגליי, תהיי על ארבע!".

אל מושבו, על ארבע, היא זוחלת,

שדיה נדים, שרשר הפטמות מאחוריה נשרך.

אל גורל חייה, בצווארה היא מובלת,

שם, לרגליו היא מוצאת עוד גוף רך.

עוד כלבה?!?!

במסדרון הארוך, רוח קרה,

כורעות, בשורה, עיניהן מולטות.

פעם נשים, היום "סחורה",

חוריהן פקוקים, הרצועות הדוקות.

כולן עונדות קולר על צוואר,

נטולות כל פריט מהוגן של לבוש.

על עכוזן רשום מחיר ומספר,

ומעליו כתוב ברישול, "רכוש".

מהטרקלין האפל עולה קול עמום,

רחש תסיסה ונקבה מייבבת.

תיכף נגמר מיצג החימום,

הנכבדים מתבקשים במקומם לשבת.

כורעת, נכנעת, שלישית בשורה,

מותניה צרים, ירכיה דשנות.

שדיה גדולים וגזרתם זקורה,

בבשר פטמותיה מושחלות טבעות.

מחכה דוממת, כאחיותיה לגורל,

ערוותה חסומה, לוהטת, נוטפת.

את שארית ימיה תבלה כשלל,

וכבר הראשונה בשורה נחטפת.

סטירה על עכוז וצווחה חנוקה,

הכרוז כבר הספיק ללפות חמוקיה.

עוד סטירה ועוד מכה,

והכרוז מרחיב ומפרט מעלותיה.

מדברי הכרוז, מיד משתמע,

מי שיציע ראשון רבבה.

יזכה, כתמריץ, לחרוש בתלמיה,

ויוכל להכאיב עד ענות יבבה.

מיד עולה קול עתיר תאווה,

ומזנק לבמה לממש התביעה.

לבדוק הריבה, שווה רבבה?,

ואם לא, ימכרנה להרבעה.

גמר וזכה, לקח רכושו והלך,

השנייה אז נגררת, לחפש לה בועל.

אין מעוניינים, הכרוז במפח,

משליכה, בלי נקף, לשמש בברודל.

שלישית היא הייתה ועתה ראשונה,

יודעת כי היד עם הכבל מושטת.

תובל היא מיד לקבל את דינה.

בטנה מתהפכת ו...ערוותה לוהטת.

זהו הנרטיב שמלווה אותי כל חיי. תודתי לנולי, שהפיחה בו רוח.

העיר חרבה, ניצחונו של הצר,

היא בשורת השרשרת, קולרה מחובר.

בעלה נהרג, ילדיה אינם,

נמשכת, נגררת, מובלת לים.

אינה צעירה, אך מותניה צרים,

ירכיה דשנות, כי ידעה ילדים.

שדיה גדולים ואינם נפולים,

ובעכוזה טבוע סימן צלבנים.

מדוע היא כאן, בשורת התשוקה?

אין זה מקומה, אין כל זיקה.

רק נשים צעירות, טעימות ורכות.

מתחו צווארן לשרשור השפחות.

בכיכר של העיר, ממתינים למבחר.

לקוחות באים למשש בבשר.

כל אחת ואחת, בבוא תורה,

לדוכן מועלית, נגררת בצווארה.

הצעות, צעקות, אנקות וצליפות,

חלק נקנות ומיד משמשות.

כספים עוברים יד וגם הסחורה,

ואז מועלית הלא צעירה.

יש שקט מעיק ואיש לא מציע,

הכסף דומם, איש לא מריע.

הסוחר מתרגז, הקהל לא נלהב,

מורידה על ארבע ורואה את הצלב.

רכושו של צלבן, הוא יבוא לאסוף,

איש לא יתריס ויספק ראש לערוף.

היא נקשרת בצד, לקול צהלת הקהל,

רכושו של צלבן, רק הוא יבעל.

השעות נוקפות, יש מסחר ומשא ומתן,

על ארבע, כבולה, צרובה בישבן.

ממששים הבריות, מושכים שיערה,

מה לצלבן וללא צעירה?

בערב, לבד, אחיותיה אינם,

צלבן בא רכוב לקחתה משם.

הקולר נאזק לסוס, בשרשרת,

וצלבן עם שפחה, נע לארץ אחרת.

עירומה באמבט, עונדת קולר,

מסבנת גבו, שיערו והשאר.

מוזגת יינו, מרפה את שריריו,

ובבוא יצרו, משמשת למשכב.

ועיניה ריקות, פוגשות בעיניו,

לפני ואחרי ותוך כדי שימושיו.

"אני הוא העונש, אותו תרצי,

לנצח ועד סיפוק חפצי"