שלישית היא הייתה ועתה בראש,
יודעת כי היד עם הכבל מושטת.
תובל היא מיד ותימכר כמספר שלוש,
בטנה מתהפכת, אך ערוותה נוטפת.
היד עם הכבל נוגעת, אוזקת,
חיבור לקולר זו אפשרות משמימה.
כאן יש אפשרות הובלה מרתקת,
הכבל נאזק לטבעות הפטמה.
הקיין אז שורק וחותם בבשר,
סטירה אדירה בוערת בלחיה.
נמשכת על רגליה, לפותה בשיער,
פטמותיה צבוטות ונשמע קול בכיה.
גופה עוקב, פטמותיה מתוחות,
מועלה על דוכן, מוצגת לראווה.
חוריה פקוקים, עיניה מולטות,
והקהל משמיע קריאות תאווה.
הכרוז אז מוריד ידו בחוזקה על עכוז,
ומיד מסובבה ומציג טביעת היד.
ואומר בשבחה, ומסיים בזירוז,
כי מוכנה לשימוש ממש מיד.
'רבבה', ניחרים ברמה שני קולות,
ועולים לדוכן לתשמיש התלמים.
יד בין רגליה ויד בשערות,
מורידים על ארבע ופותחים הפקקים.
איבר זקור מול עיניים לוטות,
איבר נוקשה מחכך ערוותה.
לקול תרועות ההמון וצהלות,
זכרויות קשוחות שוקעות ברכותה.
רק אחד מבועליה יהיה בעליה,
איבר אחד ימלא עתידה.
אינה יודעת במי מתלמיה,
מנסה לספק שניהם בשקידה.
מוצפת נוזלים, נדרשת ללקוק,
שאגת הכרוז גבוה משתברת.
אדונה החדש רשאי סימנו לחקוק,
אך כרגע מחבר לקולרה שרשרת.
מנסה אז לקום, אך שיערה נלפת,
"עכשיו את שלי", "מעכשיו את כלבה".
"זכאית את לכלום ולאיש לא איכפת",
"מהיום, לרגליי, תהיי על ארבע!".
אל מושבו, על ארבע, היא זוחלת,
שדיה נדים, שרשר הפטמות מאחוריה נשרך.
אל גורל חייה, בצווארה היא מובלת,
שם, לרגליו היא מוצאת עוד גוף רך.
עוד כלבה?!?!
