עיניים ריקות

במסדרון הארוך, רוח קרה,

כורעות, בשורה, עיניהן מולטות.

פעם נשים, היום "סחורה",

חוריהן פקוקים, הרצועות הדוקות.

כולן עונדות קולר על צוואר,

נטולות כל פריט מהוגן של לבוש.

על עכוזן רשום מחיר ומספר,

ומעליו כתוב ברישול, "רכוש".

מהטרקלין האפל עולה קול עמום,

רחש תסיסה ונקבה מייבבת.

תיכף נגמר מיצג החימום,

הנכבדים מתבקשים במקומם לשבת.

כורעת, נכנעת, שלישית בשורה,

מותניה צרים, ירכיה דשנות.

שדיה גדולים וגזרתם זקורה,

בבשר פטמותיה מושחלות טבעות.

מחכה דוממת, כאחיותיה לגורל,

ערוותה חסומה, לוהטת, נוטפת.

את שארית ימיה תבלה כשלל,

וכבר הראשונה בשורה נחטפת.

סטירה על עכוז וצווחה חנוקה,

הכרוז כבר הספיק ללפות חמוקיה.

עוד סטירה ועוד מכה,

והכרוז מרחיב ומפרט מעלותיה.

מדברי הכרוז, מיד משתמע,

מי שיציע ראשון רבבה.

יזכה, כתמריץ, לחרוש בתלמיה,

ויוכל להכאיב עד ענות יבבה.

מיד עולה קול עתיר תאווה,

ומזנק לבמה לממש התביעה.

לבדוק הריבה, שווה רבבה?,

ואם לא, ימכרנה להרבעה.

גמר וזכה, לקח רכושו והלך,

השנייה אז נגררת, לחפש לה בועל.

אין מעוניינים, הכרוז במפח,

משליכה, בלי נקף, לשמש בברודל.

שלישית היא הייתה ועתה ראשונה,

יודעת כי היד עם הכבל מושטת.

תובל היא מיד לקבל את דינה.

בטנה מתהפכת ו...ערוותה לוהטת.