זהו הנרטיב שמלווה אותי כל חיי. תודתי לנולי, שהפיחה בו רוח.
העיר חרבה, ניצחונו של הצר,
היא בשורת השרשרת, קולרה מחובר.
בעלה נהרג, ילדיה אינם,
נמשכת, נגררת, מובלת לים.
אינה צעירה, אך מותניה צרים,
ירכיה דשנות, כי ידעה ילדים.
שדיה גדולים ואינם נפולים,
ובעכוזה טבוע סימן צלבנים.
מדוע היא כאן, בשורת התשוקה?
אין זה מקומה, אין כל זיקה.
רק נשים צעירות, טעימות ורכות.
מתחו צווארן לשרשור השפחות.
בכיכר של העיר, ממתינים למבחר.
לקוחות באים למשש בבשר.
כל אחת ואחת, בבוא תורה,
לדוכן מועלית, נגררת בצווארה.
הצעות, צעקות, אנקות וצליפות,
חלק נקנות ומיד משמשות.
כספים עוברים יד וגם הסחורה,
ואז מועלית הלא צעירה.
יש שקט מעיק ואיש לא מציע,
הכסף דומם, איש לא מריע.
הסוחר מתרגז, הקהל לא נלהב,
מורידה על ארבע ורואה את הצלב.
רכושו של צלבן, הוא יבוא לאסוף,
איש לא יתריס ויספק ראש לערוף.
היא נקשרת בצד, לקול צהלת הקהל,
רכושו של צלבן, רק הוא יבעל.
השעות נוקפות, יש מסחר ומשא ומתן,
על ארבע, כבולה, צרובה בישבן.
ממששים הבריות, מושכים שיערה,
מה לצלבן וללא צעירה?
בערב, לבד, אחיותיה אינם,
צלבן בא רכוב לקחתה משם.
הקולר נאזק לסוס, בשרשרת,
וצלבן עם שפחה, נע לארץ אחרת.
עירומה באמבט, עונדת קולר,
מסבנת גבו, שיערו והשאר.
מוזגת יינו, מרפה את שריריו,
ובבוא יצרו, משמשת למשכב.
ועיניה ריקות, פוגשות בעיניו,
לפני ואחרי ותוך כדי שימושיו.
"אני הוא העונש, אותו תרצי,
לנצח ועד סיפוק חפצי"
