ססאמק
אני כועסת, אני ממש כועסת.
וזו הרגשה נפלאה וחיה ואמיתית לכעוס ועדיין, אני כועסת.
עברתי המון בחצי השנה הזו, למדתי המון בחצי השנה הזו, היי, אפילו אפשרתי לעצמי קצת כאב לב מדומה והתמסרות.
והיום אני כועסת.
אני מרשה לעצמי לכעוס וזה יפה, פתאום בשיחה עם חברה גיליתי שלא הרשיתי לעצמי לכעוס, והנה, היום אני מרשה.
כי מה פתאום, שאני אכעס? לא זה עוד עשוי לפגוע במישהו והוא ילך, אבל היי, הוא הלך, ותכלס, גם אתה הלכת, אז הנה, אני כועסת.
ולא, לא עליך חס וחלילה, גם לא עליך. על הכל, על העולם ועל הסיטואציה על החיים ועל עצמי, על הדברים שקרו על האילוצים, על זה שעכשיו ולא פעם או אחר כך, על זה שככה ולא אחרת. על תזמון ועל דרך על דברים שתלויים בי ושלא תלויים, שקרו או שלא קרו.
פייייי במחשבה נוספת גם על דברים שיקרו.
ותכלס, בינינו, לא משנה על מה אני כועסת אני שמחה על עצם הרגשת הרגש הזה שכבר שכחתי איך הוא מרגיש.
על זה שכשאני כועסת אני מרגישה ועומדת על שלי, שכעס משמעו התנגשות, וזה אומר שיש במה להתנגש שאני לא מכילה ומקבלת כל דבר אלא עומדת, אני, בזכות עצמי, מול משהו ומתנגשת.
איזה כיף זה מכות (:
מי יודע, אולי אחרי הכעס תגיע ההשלמה, ואולי אז היכולת לאהוב שוב,
באמת.
"הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר
כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום
זה כמו מקום אחר
אני בורח וקורא לך לא יכול להשתחרר"
(רוקפור)
