זה מתחיל בהודעת בוקר טוב סתמית שנוחתת לי במייל, וממשיך בטלפון.
כל היום הוא מטריף אותי, מגרה אותי ועושה לי טיזינג כמו שהוא קלט שאני אוהבת וצריכה.
בתובענות לא מתפשרת, בחד משמעיות ובכנות שובה.
"אני רוצה אותך"
"אני צריך אותך"
אני מנסה להתחכם, לברר למה, מה קרה? למה היום פתאום? לרדת עליו טיפה והוא בשלו.
"ככה, כי אני רוצה, כי אני צריך - אותך"
בוקר שהתחיל עם החלטה להרגע, לנוח, להפסיק עם החיפוש הזה אחרי ריגושים בגרוש הופך להיות בוקר אינטנסיבי ותובעני, צהריים שאני זזה בחוסר נוחות וציפיה בכסא.
"אני לא יכולה היום, קבעתי עם חברות, ילדים, בלגנים, אין לי מתי"
"את תמצאי מתי!!"
אני מנסה להזיז דברים, דוחה פגישה, משנה סדרי עדיפויות אבל לחיים יש חוקים משלהם והשבוע תובע את תחילתו, אני לא מצליחה.
בשלב מסויים אני מבינה שלא ילך, שאין סיכוי, שפשוט לא אצליח לפנות את השעתיים האלו ,שאני לא יכולה להבריז שוב לחברות שקבעתי איתן פעם שלישית, שאני גם לא יכולה לדחות.
"תגיעי חצי שעה קודם, תמצצי לי ותלכי לפגישה שלך"
אני לא מוכנה לזה, אני לא שלו, אם ואולי וכאשר והיה ו... אולי הוא היה יכול להוריד לי הוראות כאלו, אבל ככה? עצמאית? אין מצב.
אני מסרבת.
התנהלות אחר הצהריים קצת משכיחה ממני את הרעב שהוא עורר בי, אני מתקלחת ומגיעה מוקדם מהצפוי לפגישה. בדרך אני חושבת עליו, תכלס, הייתי יכולה להספיק אם הייתי ממש ממש מתאמצת. הנה עובדתית אני יושבת בבית הקפה עם ספר שמישהו שיכולתי לאהוב נתן לי וקוראת.
הודעה ממנו מזמזמת לי את הטלפון.
"איפה את?"
"בבית הקפה מחכה לחברות."
"איפה?!"
אני אומרת והטלפון משתתק. אני חוזרת לקריאה ואחרי עשר דקות מגיעה עוד הודעה.
"תכנסי לשרותים, עכשיו!"
"?"
"עשי מה שאומרים לך!"
חברה שלי בדיוק מגיעה ונכנסת לבית הקפה, אני נותנת חיבוק מתבקש מתנצלת והולכת לשרותים.
זמזום: "תפתחי את הדלת"
אני פותחת את הדלת, הוא שם, מולי.
תוך פחות מחצי דקה המכנסיים שלי מופשלים, אני כפופה עם הידיים על מכסה האסלה והזין שלו חודר אלי במהירות.
אני מוכנה, לא יאמן כמה אני מוכנה, כל היום הזה באמת הטריף אותי.
הוא מזיין אותי חזק מהר ובאינטנסיביות של אדם רעב. אני מרגישה את המילים שכתב לי במהלך היום, אני מרגישה את הצורך שלו, את ההזדקקות.
זה מהר, זה חזק וזה ותובעני.
הוא גומר ויוצא ממני, סוגר את המכנסיים כשאני עדיין ברגליים רועדות שעונה קדימה, נותן לי פליק קטן על התחת.
"אחלה לחמניות"
ויוצא.
לתחושתי עברה בקושי דקה, מעשית אני יודעת שזה בלי אפשרי. אני אוספת את החלקים המפוזרים שלי, מסדרת את השער ויוצאת החוצה.
החברה שלי יושבת בשולחן מחכה לי.
היא שואלת אותי לשלומי.
"רעבה"
