|
|
|
מביט עכשיו בחולצה הלבנה שלבשתי
החולצה הרכה
שבלובשי אותה הייתי קצפת
זו שהייתה כבוסה ומגוהצת לכבודך
זו שדרכת עליה בעודי בתוכה
זו שאהבת
מוטלת עכשיו נטולת נפחה מולי
זוהרת בלבניותה
רפוייה בצנפה אקראית
אחר מעשה
מחכה (או לא מודעת) לכביסתה
לגיהוצה
הבלתינמנעים
החולצה שאריגה דבק בעורי
החולצה אני
נוחתת עלי רכה
מכסה
עוטפת
(כל גופי מרגיש: בטרם...(!).
נשאב אלייך דרך כל
נקבוביות עורי כגוזלים פעורי פה )
נחה
עקתך סוגרת עלי
סופחת אותי אל גופך שיניים
ננעצות וקורעות בשר טופרים
מלטפים בוחשים
עמוק הפורענות ממשמשת
ובאה
ונשארת
אני נצמת בתשוקתך
חודרת באלף מדקרות
הממלאות את מקומי ממוססות
אותי המתבוסס ב-
נהמתך היא הקול היא הכל
עשוייה ממה שהיה אני
מי הוא זה
אושר קורן
מכל קצותיו
הזקורים
הזכורים
והוא ריק ומלא
בך
נייר סובל הכל
מלבד
שתיקתי
הרועמת כבר שנתיים.
יודע אני, זה כבר, שאני
האפשרי
מרחב לבוא בו
לידי ביטוי
והאורחים אינם
ולפתע אל – זמני
מלכה חרטה על דגלה
והכל עובר דרכי –
מלים כדרבנות,
שבט, לשונך,
בטאי עצמך, גברתי, בטאי
עצמך – הגב שלי
סובל הכל
