|
|
|
מדברים על עניינים שבלב.
את אומרת משהו
אני אומר משהו
את אומרת
אני חושב על מליון הקשרים להבין מה נאמר
את רוצה שאבין דווקא משהו אחר
מתכוונן יותר אלייך
ואומר דבר ואת -
היית רוצה לשמוע דוקא את הדבר שלא חשבתי עליו
עד שאלמד
ביד הלשון
חיים ומות,
להלבין פנים או להזהיב
ברבים
תנועה אחת לא נכונה - ומיד יש אלף עיצורים
ראיתי ציפור רבת יופי, אמר המשורר, והיא ראתה אותי.
שלי אפילו כתבה עלי, לשתף אותי בשימחתה ואני
מסוחרר כעורב שהפיל את גבינתו לשועלים
מעדתי וציפורים, כידוע פורחות להן כלאחר תנועות פתאומיות
שתיקתך כבדה.
לו יכולתי לשאת את עלבונך במקומך
לו ידעתי לקבל את מה שליבך כיוון אלי
ואת עצובה...
...
"לא היצלתי לי אותך
ליום של גשם
(אולי לא רצינו
להתנצל)
ואת עכשיו
לא פה.
כל הקיץ שרתי לך -
אצא עתה, אפוא,
לרקוד..."
יותר נכון להתחיל את הסיפור בבדיון למחצה, ולא בבדיה מוחלטת ותלושה.
האינסנטיב היה פשוט שסיפרתי למישהי את הפנטזיה שלי, והיא התחילה להשתעשע בה ולהוסיף משלה לסיפור, כיד הדמיון הטובה עליה, ואני מוסיף משלי על שלה, וחוזר חלילה, וכל אחד מדגדג את קצות עצבי הדמיון של זולתו, עד שזה היה לסיפור של שנינו. ההמצאה המוזרה שרק שנינו בתוכה. העולם הסודי שלנו.
מיום ליום נוספו פרטים. הרזולוציה נעשתה דקה ועדינה. התמונה היתה ברורה. הרצון הלך והתעצם, השאלה כבר לא היתה אם, אלא היכן. ברור שבקרוב מאוד, ברור שודאי. הולכים לקחת את הגלולה האדומה. לראות עד כמה עמוקה מאורת הארנב...
אז לא קיבוץ ולא אממא
נתחיל מכך שהמכבסה נמצאת בקצה הבור של הארנב,
ואפשר לקפוץ משם היישר לשורה השניה בפסקה השניה של הפוסט הקודם.
הקשר למציאות - מקרי בלבד...
צרוף מקרים בלתי רגיל שהיית בת קיבוץ, שהיה לך המפתח למכבסה, שהיתה בקיבוץ שלך מכונת כביסה המיועדת לשאת מאתיים קילו, ושאהבת אותי. שסגדתי לך. שהייתי חפץ בידך לעשות בו ככל העולה על רוחך. "חפץ יקר, אמנם" נהגת לאמר. ואת אישה שיכולה לגרום לאנשים לרצות את מה שאת רוצה, מבלי שתגידי מילה כמעט. כזאת אהבתי אותך, והרגשתי בטוח להניח את גורלי בידייך, אחראית ומדוייקת. מזל גם שמצאו חן בעינייך השטויות שיש לי בראש, עד כדי כך שהיית מראה לי שאפשר – שאת יכולה – להפוך אותן למציאות. עד כמה שזה מפחיד. עד כמה שנהנית לראות אותי פוחד כשאת מאיימת לממש לי את החלום.
באמת אהבתי אותך. באמת פחדתי ממך. ועד לנקודת האל-חזור לא הייתי בטוח שאכן תממשי את מה שאמרת שתעשי.
הגענו לשם אחר חצות. בקיבוץ המזדקן כאן לא מסתובבים אנשים בלילה. מבנה המכבסה היה אפל ומרוחק מבתי החברים, ועם זאת נהגנו בשקט בשחררנו את המנעולים והשרשרת הכבדה, דלת הברזל.
בהפתחה הדלקנו תאורת חרום קטנה, ממול נצנץ חלון זכוכית עגול וגדול. מאחוריו המקום המיועד לי.
עגלה עם כבסים שהכננו מבעוד יום, שמיכת פוך סינטטי, המון סדינים ובגדים שלי ושלך.
וכן בדקנו מראש שיש פתח אוורור ולחץ האויר בתוך תוף המכונה לא יעלה כאשר הוא יתחיל להתמלא במים, ובדקנו שהמכונה מתמלאת מים כדי שליש מגובהה, ויש אויר לנשימה, ושיש תכנית ללא סחיטה, ושהטמפרטורה לא תעלה על ארבעים מעלות. חזרנו ובדקנו. ואז את אמרת: "הגיע הזמן לכבס אותך.".
משפט חיווי סתמי ורגיל ביותר. התחלנו למלא את המכונה בכבסים שהכננו. אני רכסתי קסדת אופניים לראשי, פשטתי מעלי הכל פרט לחולצה הלבנה הדקיקה שלי, וטיפסתי פנימה. נתת לי דחיפה, ואחרי דחסת עוד כמה בגדים שלה לתוך הבטן שלי. ישבתי מן ישיבה מוזרה. נשען לאחור, ידי ורגלי פשוטות קדימה, בחיקי בגדים, מעלי, מתחתחי, ומצדדי. הבטנו זו בזה. היתה הסכמה, שהולכת לפעול עלי פעולה, שישעשע אותך לראות את מה שיקרה לי, שלי תהיה הרפתקאה, שאת תראה את יזמתך מתממשת (מוכיחה לי, טפשון שכזה, תזהר מלתת לי רעיונות), שאני כזה חסר אונים מול עצמתך, מול הטירוף שלך. היתה הסכמה. אבל את עוד לא סגרת את דלת המכונה. "קודם אבקת כביסה. לכביסה עדינה שכמותך", אמרת, והוסיפת: "ומרכך כמובן. לא לשכוח". אמרת ועשית. אחזת בדלת המכונה. מחייכת אלי חיוך אדנותי ומתוק ומצווה: אתה תצא נקי וריחני בשבילי, כמו שאני אוהבת". וסגרת. בטריקה חד משמעית. המשכנו להביט בעיניים דרך הזכוכית. עיניך בעיני, כשאת שולחת את ידך אל הכפתור, מסובבת אותו ולא גורעת עין ממני. לבסוף לוחצת על כפתור ההפעלה, וקול של מים זורמים נשמע, וזעזוע קל ראשון טלטל עלי את כל עולמי.
המשך יבוא?
אחר הגשמים הופיעו בצלים בגינתי.
הלילה נפתח מאחד מהם נרקיס
לא הזמנתי אותו,
לא שתלתי.
יום אחד הוא פתאום היה שם.
אורח מבורך מאוד בבואו,
נרקיס
ירדתי על ברכיי להריחו:
א ו ש ר
נצא לטייל
ברחוב תל אביבי נראה
מכבסה
לשבת לראות
בגדים מסתובבים בשלווה סבילה
בתוך מכונות ענק
מלטפים את העיניים
צבעים נמהלים
בשלוות צלילי מים
וריחות התחדשות
בגדי בגדיך
אני
את
"יישום זה ביצע פעולה בלתי חוקית והוא ייסגר"
הודעה ממערכת ההפעלה.
(בדרך כלל אני מקבל הודעה כזאת מן הקיבה אחרי אכילת ביצה קשה).
הפעם זה הגיע מהלב.
אני מעלה על דעתי את רצף האירועים במצב Debug.
מריץ את התסריט שוב ושוב למצוא
את השורה
או המילה
דריכה
על זכרון
פלישה למרחב כתובות שאני לא אמור לשלוט עליו
משהו שאין לי שליטה עליו גורם לי לשלוט בתוצאה
שלא בטובתי
זו לא הרכות דווקא.
משהו אחר שהזמנתי וקבלתי (=הפעלתי)
היה כתסריט ידוע מראש.
לפחות הרגיש כך.
צירוף מקרים. אני מקווה מאד.
טובל בתוך כור ההיתוך
של יסורים עצמיים
אכול לשונות של אש
מפרכס בנהרות ברזל
לוהטים ואדומים
רוטט לפני ש-
נשפך עם הזרם
פניהן של כל
שנגעתי בהן בחיי
צורחים מתוך גרוני
***
וגם:
לשונות של אש הופכות אותי לשון אש
***
את מתה לרטש אותי
וגם:
מלטפת אותי חרש מצאתי חן.
נכמרתי:
זה לי להרשות?
מה למעלה מה למטה
נע ונד
קין
הבל
צירופי מקרים כמו
שאת חושבת על משהו, ואני
במקום אחר לגמרי
מרגיש זאת על בשרי...
מה אתה מרגיש על בשרך?
את כאב ההמנעות,
בהיותי סגור
בחדר שסגרת,
שמור רק בשבילך,
לרגע בו יעלה ברצונך לעשות
בי שמוש.
זמזום בלתי פוסק
מתוך חלל שמבקש נואשות
להכבש.
Agent Smith:
Can you hear it, Mr. Anderson?
This is the sound of Inevitability,
This is the sound of your Death….
(The Matrix)
.
.
.
Agent Smith:
The question is, Mr. Anderson, Why…WHY do you do it – Why?
Neo:
Because I Chose to.
Agent Smith:
(Grrrrrr!)
(Matrix – Revolutions)
Revolutions זה גם מושג בהסתברות.
משהו על מרחב האפשרויות שחליפה מסוימת תקרה כאשר חוזרים על הניסוי כך וכך פעמים.
או משהו כזה.
מה ההסתברות להיות
מי שאני
להיות במקום שנועדתי לו?
כמו היכולת לשמוע את הקול הפנימי שלי, מבין קולות אלפי הטלויזיות שמראות לי מה סביר שאעשה, איך אני אמור להרגיש, מה הן תגובותי האפשריות (המסתברות) מי אני אמור להיות –
הקול הפנימי שלי חרישי ויודע את מקומו
ואני בוחר להיות שם
חופשי מסיבות, עצות, אזהרות, והרגלים
ואם אני נשמע לו
אני שלך לחלוטין
נותן לך לחדור לכל סמטאות נפשי
ולמלא אותן במהותך –
אני חופשי איתך
כמו אור
