זה מכבר. בטרם.

תובנה חדשה:
אני מת לחוות את התחושה של להיות תחת שליטתה של אישה.
אני יודע שזה לא טבע הדברים:
כל עוד אני איש שמעמיק לחקור, וההתבוננות שלי (אני לא אגיד "מודעות". אסתפק במילה התבוננות), מרחפת מעל למה שקורה לי, אני מגיע למסקנה שלא אוכל לזכות בתחושה הזאת. כלומר, אני קולט את רוב המניפולציות.

אלא מה?
אני חושב שדרוש שתהיי דווקא מאוד נאיבית כדי לשלוט בי, ואני -
עלי להיות מאוהב עד עיוורון.

כמטחווי קשת משנת הארבעים לנדודי
הארץ שלך נראית כל כך מוכרת,
אך המדבר שלי -
אני נושא אותו איתי כמו הסיפור שלא נגמר
עם כל חלום שמתגשם (או לא)
הוא מכסה את זכרוני
ולא אדע עוד מאין באתי,
ומי איתי הלכה,
מתחוור לי לרגע
שהיו אנשים אשר ראו
היתה עלמה
אשר טוותה חוטים בפלך
בדממה
אשר שמרה
את צעדי
צעדי מחול החורבות
בשיר העבד המורד
לבדי בארצותיה הלך
הייתי
ועיני לא ראו
והיא חיכתה לי כרחל
ועיניי
אשר ידעו לתור
אחר כל גבעה
או עץ רענן
אותה הן לא ידעו לראות

לאן
?
אני

סליחה

הולך בטל אזני קרויות
אנטנות סורקות תדרים שונים
קולטות פירורים מן האויר
שאריות של ימי תום
וימי זעם
שאין
להם
תשובה
ואין להם תקנה
ואין מהם מנוס

אזני מתבייתות ואני
נלכד
נתפס
מתחבר לשטף הרגשות
לובש את הצער לכל עמקו או אולי
הצער לובש אותי
הצער שפיזרת
הולם אותי
במהלומות
רודף משיג, מחלק
חלל
ריק בידיי
השדר נ ק ט ע ואני
מוקצה
מחמת הספק

כותבת לאה גולדברג:


"זה לא הים אשר ביניינו
זה לא התהום אשר ביניינו
זה לא הזמן אשר ביניינו.
זה אנו שניינו אשר ביניינו."


ואני קורא כל מלה כל אות
הופך כל צימוד לשוני
אוסף רמז לרמז
ומסרב
להאמין

האמת שאיתך
בלעדי

בלעדיי מלכודות של דבש
שלא אני הנחתי
ובהן נפלתי גם אני

עדיפה?

את יודעת
אני מנחש

בלעדיי
האמת שאיתך

ולבסוף היא גיהצה אותי.
שותפתי למזימה.
יחדיו תכננו את התעלול הזה על גופי.
יחדיו נועדנו, לראות מה יעשה לו.
סקרנים דחינו את הקץ....ולבסוף:

פרשה עלי בגד
תפשה את המגהץ אשר קניתי במיוחד, (כזה שניתן לסמוך על דיוקו, שיתחמם בדיוק למידה המבוקשת, שלא יעשה הפתעות), כיוונה אותו לחום המינימאלי, ושנינו מחכים ברצון ובדאגה לרגע המגע.
הנורה האדומה דלקה, אחר כך כבתה, והיא
התחילה לגהץ את החולצה שעלי בוחנת את תגובותי לתנועותיה, לחום שהיא מזרימה אל עורי, מגבירה את החום, טיפין טיפין, משתהה לפרקי זמן ממושכים יותר, לוחצת יותר, וכל הזמן בוחנת את תגובותי לפעולה שהיא פועלת עלי, ומתחשבת, אולי יותר מדי... ולאט לאט תופסת ביטחון... מנסה איברים כאלה. ואחרים...
"מגניב" היא אומרת בלשון הילדים שלה, ואני מתמסר לפעולה, מתמעט ונותן ליד המגהצת לשקוע עמוק בתוך גופי, היא מסדרת ביד אחת הבד, מכינה מעבר למגהץ, ומעבירה אותו, ואחריו שובל של תחושות גופניות ומטאפוריות, היא מחליטה מה אני ארגיש. וכמה. לרע ולטוב.

לפתע הסיטה את הבגד חשפה את גופי. עורי האדמדם משתקף בתחתית המגהץ הקרוב מאוד, ויחד חלפה בשנינו מחשבה.
היא רוצה לגעת בעור החשוף.
מדליק אותה לסמן אותי.
רכוש שלה.
מדליק אותי גם.
מדליק אותי גם שבריר השניה המאוד אינטנסיבי שיבוא.

אני מסביר לה שהחום שאנו משחקים בו לא יגרום לסימנים. היא, בטבעיות, מסבובבת את הכפתור, גוררמת לנורית להדלק, הפעם לפרק זמן קצת יותר ממושך.
היא יודעת מה היא רוצה.
אני יודע מה הולך לקרות.
מביטים זה בזו בעיניים.
ומסכימים.
.
.
.
לשבריר שניה לחצה את המגהץ כנגד בטני
סלילים של כאב קדחו את דרכם אל תוכי
ולאחר שהסיגה את ידה לאחור, דברים המשיכו לרחוש ולהדהד על פני השטח שנדרס.

"לא רואים כלום." היא נשמעה מאוכזבת אבל אני אמרתי די. ידעתי שזה די.
משהו שבין דיגדוג לבין גירוי המשיך לזמזם שם, ולאחר כמה שעות הלכה והתבהרה שם, בעצם האדימה, חותמת ברורה דמויית משולש עם עיגולים קטנים ריקים. עיקבתו הבלתי מעורערת של המגהץ. "יפה לך" היא אמרה. לא היה לי אלא לקבל באהבה את קביעתה. המעשה נעשה.
.
.
ימים אחרי. זה לא כואב בכלל. זה מורגש.
החותם שינה צבעו כל יום, התכהה, התבהר, מתמעט
אני בודק כל יום את הציור שעל בטני.
אני יודע שעוד כמה שבועות לא יהיה לו זכר כלל

ומדוע, אני שואל אל עצמי, פתאום,
זה לא אומר לי את אותם דברים שזה צעק לי
בטרם

סופשבוע מדהים של שבוע מרתוני.
חזרות לקונצרט - כמעט כל יום, וגם, ובאורח פלא, גם בעבודה יש פתאום משימות דחופות,
זה גם התאריך לטסט של האוטו, ובלב - ההמתנה לנסיכת הפלאות שלי שתבוא בסוף השבוע...
והמוח רץ...
סופשבוע אינטנסיבי של גילוי -
איש ואישה זה בתוך זה
מגשימים משאלות
וגם הגשם לא מפסיק ועושה את האדמה לעיסה נוחה לקבל סימנים ועיקבות של רגליים אוהבות ממש
כמוני.
לאחר הרבה מן הטוב הטוב הזה,
בגשם השוטף מניח אותה, את נסיכת הפלאות, בתחנת הרכבת, לדרכה,
בדרכי אל הקונצרט. חזרה גנראלית מדהימה אשר נקטעת באיבה בגלל הגשם שהחל לחדור אל פתאום אל האולם.
גם הקונצרט נדחה.

כתום המבוכה, ושעה של קפה תל אביבי. אני שוב במכונית, מפלס את דרכי דרך וילונות הגשם הכבדים בדרך הביתה.
את בטלפון, מבשרת שקנית. שכשאראה (וכשארגיש) - אני מת.
וזה מתעורר בי שוב.
את עושה לי מתוק!!

את מלווה אותי עד הבית כמעט, קולך מתערבב עם הגשם שדופק חזק על גג המכונית, אני לוקח את הפניה האחרונה בדרך לביתי. שם לב איך פתאום השמשה הקדמית צלולה ושקופה, המגבים לא נחוצים. מדומם את המנוע. יוצא אל הקור. אוסף את חפצי וצועד אל ביתי.
נכנס וסוגר את הדלת מאחורי ונוכח:

שקט

שקט נדיר

לבן

אני גומע אותו ומתמכר
מתענג על האין הפתאומי שממלא את ראשי
את חדרי -
רק לתת לו להיות
בלי להאחז
בלי לחטוף
בלי לדרוש
בלי לרצות
רק להיות השקט הזה


מתכרבל בשמיכה...................מרחוק
רעמים וברקים
קרבים
אני צולל אל תוך חלומותי,
ארץ הפלאות שלי
מתעוררת עם נסיכתה
וגשם,
גשם אין קץ עוטף
ומרווה את
עולמי

לאיש אחד שלא הכרתי,
לכבד ראיה ושמיעה -
מכבד לשון

וכשהבנת שהצעד האחרון היה מוטעה,
וכשמעדת
ואת גופך בין הקרון לרציף
הרכבת ממוללת
ואתה נופל
נופל ויודע
שהדבר הבא שייגע בך
הוא גלגל ברזל שיטפס עליך בשלוה אדישה
ויפרק אותך מנשמתך
מה היה לך
מלבד להכנע

?

אל תוך זרם התודעה שלי
נכנסה
אחת ודבריה שוטפים ומתערבבים בראשי,
יחד עם הבליל ההיסטורי שלי,
מילים חכמות שלה, בקול המאוד צעיר,
מסתבכות לי בשלל צבעים
מרקמים וצורות
וריחות,
ויחד עם אלה גם אני
מעורב, נעלם מעצמי-הישן,
זה שטובע במערבולת אדירה
שליו מאד עם ידיעה שמשהו אחר
מתרגש לצאת
מן המצולות
לצאת אליה
לצאת נכון
בשבילה
איך שתמצא
לנכון

יש מגהץ בסרט היומי של היום :-)