זה מכבר. בטרם.

ולבסוף היא גיהצה אותי.
שותפתי למזימה.
יחדיו תכננו את התעלול הזה על גופי.
יחדיו נועדנו, לראות מה יעשה לו.
סקרנים דחינו את הקץ....ולבסוף:

פרשה עלי בגד
תפשה את המגהץ אשר קניתי במיוחד, (כזה שניתן לסמוך על דיוקו, שיתחמם בדיוק למידה המבוקשת, שלא יעשה הפתעות), כיוונה אותו לחום המינימאלי, ושנינו מחכים ברצון ובדאגה לרגע המגע.
הנורה האדומה דלקה, אחר כך כבתה, והיא
התחילה לגהץ את החולצה שעלי בוחנת את תגובותי לתנועותיה, לחום שהיא מזרימה אל עורי, מגבירה את החום, טיפין טיפין, משתהה לפרקי זמן ממושכים יותר, לוחצת יותר, וכל הזמן בוחנת את תגובותי לפעולה שהיא פועלת עלי, ומתחשבת, אולי יותר מדי... ולאט לאט תופסת ביטחון... מנסה איברים כאלה. ואחרים...
"מגניב" היא אומרת בלשון הילדים שלה, ואני מתמסר לפעולה, מתמעט ונותן ליד המגהצת לשקוע עמוק בתוך גופי, היא מסדרת ביד אחת הבד, מכינה מעבר למגהץ, ומעבירה אותו, ואחריו שובל של תחושות גופניות ומטאפוריות, היא מחליטה מה אני ארגיש. וכמה. לרע ולטוב.

לפתע הסיטה את הבגד חשפה את גופי. עורי האדמדם משתקף בתחתית המגהץ הקרוב מאוד, ויחד חלפה בשנינו מחשבה.
היא רוצה לגעת בעור החשוף.
מדליק אותה לסמן אותי.
רכוש שלה.
מדליק אותי גם.
מדליק אותי גם שבריר השניה המאוד אינטנסיבי שיבוא.

אני מסביר לה שהחום שאנו משחקים בו לא יגרום לסימנים. היא, בטבעיות, מסבובבת את הכפתור, גוררמת לנורית להדלק, הפעם לפרק זמן קצת יותר ממושך.
היא יודעת מה היא רוצה.
אני יודע מה הולך לקרות.
מביטים זה בזו בעיניים.
ומסכימים.
.
.
.
לשבריר שניה לחצה את המגהץ כנגד בטני
סלילים של כאב קדחו את דרכם אל תוכי
ולאחר שהסיגה את ידה לאחור, דברים המשיכו לרחוש ולהדהד על פני השטח שנדרס.

"לא רואים כלום." היא נשמעה מאוכזבת אבל אני אמרתי די. ידעתי שזה די.
משהו שבין דיגדוג לבין גירוי המשיך לזמזם שם, ולאחר כמה שעות הלכה והתבהרה שם, בעצם האדימה, חותמת ברורה דמויית משולש עם עיגולים קטנים ריקים. עיקבתו הבלתי מעורערת של המגהץ. "יפה לך" היא אמרה. לא היה לי אלא לקבל באהבה את קביעתה. המעשה נעשה.
.
.
ימים אחרי. זה לא כואב בכלל. זה מורגש.
החותם שינה צבעו כל יום, התכהה, התבהר, מתמעט
אני בודק כל יום את הציור שעל בטני.
אני יודע שעוד כמה שבועות לא יהיה לו זכר כלל

ומדוע, אני שואל אל עצמי, פתאום,
זה לא אומר לי את אותם דברים שזה צעק לי
בטרם