זה מכבר. בטרם.

כמטחווי קשת משנת הארבעים לנדודי
הארץ שלך נראית כל כך מוכרת,
אך המדבר שלי -
אני נושא אותו איתי כמו הסיפור שלא נגמר
עם כל חלום שמתגשם (או לא)
הוא מכסה את זכרוני
ולא אדע עוד מאין באתי,
ומי איתי הלכה,
מתחוור לי לרגע
שהיו אנשים אשר ראו
היתה עלמה
אשר טוותה חוטים בפלך
בדממה
אשר שמרה
את צעדי
צעדי מחול החורבות
בשיר העבד המורד
לבדי בארצותיה הלך
הייתי
ועיני לא ראו
והיא חיכתה לי כרחל
ועיניי
אשר ידעו לתור
אחר כל גבעה
או עץ רענן
אותה הן לא ידעו לראות

לאן
?
אני

סליחה