זה מכבר. בטרם.

הקשר למציאות - מקרי בלבד...



צרוף מקרים בלתי רגיל שהיית בת קיבוץ, שהיה לך המפתח למכבסה, שהיתה בקיבוץ שלך מכונת כביסה המיועדת לשאת מאתיים קילו, ושאהבת אותי. שסגדתי לך. שהייתי חפץ בידך לעשות בו ככל העולה על רוחך. "חפץ יקר, אמנם" נהגת לאמר. ואת אישה שיכולה לגרום לאנשים לרצות את מה שאת רוצה, מבלי שתגידי מילה כמעט. כזאת אהבתי אותך, והרגשתי בטוח להניח את גורלי בידייך, אחראית ומדוייקת. מזל גם שמצאו חן בעינייך השטויות שיש לי בראש, עד כדי כך שהיית מראה לי שאפשר – שאת יכולה – להפוך אותן למציאות. עד כמה שזה מפחיד. עד כמה שנהנית לראות אותי פוחד כשאת מאיימת לממש לי את החלום.

באמת אהבתי אותך. באמת פחדתי ממך. ועד לנקודת האל-חזור לא הייתי בטוח שאכן תממשי את מה שאמרת שתעשי.

הגענו לשם אחר חצות. בקיבוץ המזדקן כאן לא מסתובבים אנשים בלילה. מבנה המכבסה היה אפל ומרוחק מבתי החברים, ועם זאת נהגנו בשקט בשחררנו את המנעולים והשרשרת הכבדה, דלת הברזל.
בהפתחה הדלקנו תאורת חרום קטנה, ממול נצנץ חלון זכוכית עגול וגדול. מאחוריו המקום המיועד לי.
עגלה עם כבסים שהכננו מבעוד יום, שמיכת פוך סינטטי, המון סדינים ובגדים שלי ושלך.
וכן בדקנו מראש שיש פתח אוורור ולחץ האויר בתוך תוף המכונה לא יעלה כאשר הוא יתחיל להתמלא במים, ובדקנו שהמכונה מתמלאת מים כדי שליש מגובהה, ויש אויר לנשימה, ושיש תכנית ללא סחיטה, ושהטמפרטורה לא תעלה על ארבעים מעלות. חזרנו ובדקנו. ואז את אמרת: "הגיע הזמן לכבס אותך.".
משפט חיווי סתמי ורגיל ביותר. התחלנו למלא את המכונה בכבסים שהכננו. אני רכסתי קסדת אופניים לראשי, פשטתי מעלי הכל פרט לחולצה הלבנה הדקיקה שלי, וטיפסתי פנימה. נתת לי דחיפה, ואחרי דחסת עוד כמה בגדים שלה לתוך הבטן שלי. ישבתי מן ישיבה מוזרה. נשען לאחור, ידי ורגלי פשוטות קדימה, בחיקי בגדים, מעלי, מתחתחי, ומצדדי. הבטנו זו בזה. היתה הסכמה, שהולכת לפעול עלי פעולה, שישעשע אותך לראות את מה שיקרה לי, שלי תהיה הרפתקאה, שאת תראה את יזמתך מתממשת (מוכיחה לי, טפשון שכזה, תזהר מלתת לי רעיונות), שאני כזה חסר אונים מול עצמתך, מול הטירוף שלך. היתה הסכמה. אבל את עוד לא סגרת את דלת המכונה. "קודם אבקת כביסה. לכביסה עדינה שכמותך", אמרת, והוסיפת: "ומרכך כמובן. לא לשכוח". אמרת ועשית. אחזת בדלת המכונה. מחייכת אלי חיוך אדנותי ומתוק ומצווה: אתה תצא נקי וריחני בשבילי, כמו שאני אוהבת". וסגרת. בטריקה חד משמעית. המשכנו להביט בעיניים דרך הזכוכית. עיניך בעיני, כשאת שולחת את ידך אל הכפתור, מסובבת אותו ולא גורעת עין ממני. לבסוף לוחצת על כפתור ההפעלה, וקול של מים זורמים נשמע, וזעזוע קל ראשון טלטל עלי את כל עולמי.

המשך יבוא?