מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד אוהבת אוכל, מאוד מאוד.
לאכול אותו, לא להכין. חס ושלום.
אנחנו בסיומו של יום חמישי לבידוד של 12 ימים וביום ראשון לסגר.
אחרי ארוחת הערב אני טובלת קילו שניצלים להקפאה, מרגישה כאילו צלחתי את הכינרת,
מתקשה להאמין לעובדה שבנוסף לנאמר לעיל גם הכנתי צהריים כמה פעמים השבוע.
סוקי: אתה צריך להעריך את העובדה שאני מכינה אוכל, יוצאת מאזור הנוחות שלי כל כך.
א:אני מעריך מאוד.
סוקי: לא, אתה צריך ממש להעריך, להעריך בטירוף! יציאה כזו מאזור הנוחות זה לא עניין פשוט.
אתה צריך להראות לי כל הזמן כמה שזה נהדר.
א (מבולבל): אוקי..
סוקי: אאאה... אתה.. אתה... אתה צריך לעשות לי מסאז'ים כל היום!
א (בין מבולבל למיואש): אבל אני לא אוהב לעשות מסאז'ים!
סוקי (רוקעת בכעס מגוחך): אבל הבחור שרוצה תקוע ב XX (עיר אחרת) ויש פאקינג סגר! ובידוד!
וככה, הקורונה (הממשלה?) תקעה אותי.
גם מבשלת, גם אין מסאז'ים.