בעירייה של העיר השכנה כבר הייתי חכם יותר, התלבשתי בפיג'מה והבאתי קורות חיים מלאים בעבודות זמניות עם הרבה זמן מת בין לבין - מביא טעימות בסופר, מסדר ירקות אצל הירקן, שוטף חדרי מדרגות. הם החליפו איתי כמה מילים ושלחו אותי להרשם לקבלת ציוד במחלקת תברואה. היה שם איש מבוגר שחייך חיוך גדול כשראה את המבט המבולבל-מיואש-מפוחד ואמר "אל תדאג, זו עבודה טובה, אתה גומר מוקדם והולך הבייתה".
הייתי צריך להתייצב ב 5 בבוקר, הם השאירו אותי בפינת רחוב שומם עם הציוד ואמרו איזה רחובות לנקות, הייתי מנקה עד 10 וחוזר הבייתה.
ביום הראשון אספתי בדלי סיגריות, אריזות אוכל ועלים, קיבלתי נזיפה שברחוב נשאר מלא חרא של כלבים. ביליתי את המשך היום בלנסות להבין איך יראה החודש הקרוב. היא התקשרה לומר לי להתנהג יפה ואבוי לי אם יפטרו אותי.
ביום השני אספתי הכל, ה-כל. השתדלתי לעבור על כל השטח שלי מהר, היה חם, חם עוד יותר בתוך סרבל הפלסטיק, הזבל הסריח. התחלתי לסבול וחשבתי על העבודה האמיתית שלי, כמה טוב היה במזגן, הניקיון, ניהול העובדים שלי. חזרתי הבייתה וקירצפתי את עצמי לדעת, הריח לא לגמרי נעלם. ישבתי ובהיתי בקיר. היא התקשרה לשאול לשלומי, התחלתי להתלונן והיא השתיקה אותי.
ההתנהלות בימים הבאים הייתה דומה, ביליתי את הימים אפוף ריח של זבל שלא ירד ממני. כל יום שעבר הרגשתי יותר מנקה רחובות ופחות מנכ"ל. בשבת הגעתי אליה בוכה, היא חייכה ועטפה אותי.
