היום היה לי יום מחורבן. הוא התחיל נפלא, תוכנן יום חופש עם סידורים כייפים, מנוחה, פעילות לילדים ובערב קשירה. הסידורים התישו אותי למרות שהיו זריזים. היה משהו טורדני שהציק לי כל היום הפך הכל לאפל יותר. מהמנוחה קמתי הפוכה והריצה לילדים מיד לאחר מכן עשתה לי שינוי קצב מהיר מדי שגרם להרגשה בלעכ. הפעילות לילדים הייתה רועשת ואני לא מתמודדת טוב עם רעש ועם ילדים צורחים. הפכתי לעצבנית ורדיתי במסכנים ללכת לישון מהר, לא הוגן כלפיהם אבל עם עודפי האנרגיה מהפעילות לא הצלחתי לגרום להם לשבת לרגע.
ואז סיפרתי להם סיפור לפני שינה, הם בחרו את עץ האשוח של אנדרסן. עץ האשוח חשב כל הזמן על השלב הבא בחייו בלי להנות מהשלב הנוכחי, האושר שלו היה תלוי בעתיד בלתי ידוע, בציפייה. כשחיים שלו השתנו לרעה הוא נזכר בשלבים הקודמים והצטער שלא הרגיש בהם את האושר שיכל. הסיפור נגמר במשפט "אל תהיו כמוהו".
כל העצבים וההתרגשות נזלו ממני. חיבקתי אותם חזק חזק עם דמעות בעיניים והסברתי את מוסר ההשכל.
למה אני מספרת את זה? כי היום לא היה יום מחורבן. עשיתי סידורים כייפים, נחתי, הייתה פעילות טובה לילדים, הם הלכו לישון מוקדם והיה לי זמן לכתוב פוסט לפני הקשירה. והדבר הטורדני? הוא חמוד סה"כ ועם כוונות טובות.
עכשיו אני הולכת לקשור ולהנות מכל רגע.
