היא אומרת לי שאישה גרושה לא צריכה להתחתן שוב כי למה שהיא תתן דין וחשבון למישהו. כשאני לא מבינה למה הכוונה היא מסבירה "בעלי מהמם מכל בחינה, שלא תטעי. אוהב אותי המון (יותר מאשר אני אותו) אבל הוא קנאי, הוא לא מראה את זה אבל אני רואה". אני מסכימה איתה שזה באמת מעצבן מאוד והיא מספרת לי שיש לה קבוצת חברים טובים שהיא נפגשת איתם פעם בשבוע, משחקי שולחן, אוכל, צחוקים, טיפה שתיה, מהמרים על 10 שח בשביל הכיף, עושים מה שרוצים בשביל הכיף "רוצים להזמין בשרי ב 11 בלילה - מזמינים, כל אחד מזמין מה שרוצה, בשרי, חלבי - מה שרוצים". ההתמקדות שלה בפרטים השוליים מצחיקה אותי, איפה הקנאה אני חושבת לעצמי ומהנהנת בהקשבה. היא ממשיכה בלהט במבטא צרפוקאי מהמם, מהפנטת אותי בתמימות המפוכחת שלה. "בעלי אמר לי שפעם בשבוע זה יותר מדי, שצריך לעשות את זה פעם בשלושה שבועות וכשהיינו פעם אחרונה אמר לחברים שלא נבוא שלושה חודשים." המבט שלה מבולבל ומלווה בכעס מעודן. "חברה שלי אמרה לי שהיא רואה שזה עושה לי טוב, זה חשוב בשביל הנפש!". [חברה שלה אמרה היא מחפשת אישרור] היא ממשיכה ומסבירה לי שהחברים צעירים ממנה ומבעלה בכ 15 שנה, שכיף לה, וגם יש להם ילדים קטנים והיא מרגישה שהיא האמא של כולם (היא מתקרבת ל 60 אבל הגיץ בעיניים שלה הוא של בת 20). [אז את רוצה להרגיש, לחיות, זה לגיטימי כל כך, איך אפשר לא] אני עונה לה שהיא לגמרי צריכה לעשות את מה שעושה לה טוב בנשמה. היא מתחילה לספר לי בהתלהבות שהחברים נוסעים לחו"ל בקרוב "רביעי, חמישי, שישי, שבת, טסים בבוקר נוחתים בערב - 4 ימים מלאים!". הפרטים השוליים שוב גורמים לי לחייך. היא רוצה לטוס אבל ... השיחה נקטעה כי הייתי צריכה ללכת. ברור לי לאן הסיפור ממשיך ואני מקווה שבסיפור הבא עוד חודש היא תספר לי על הטיול שעשתה.
*****
מה אגיד לה על עצמי? שלעומתה, הייתה לי פתיחות מלאה מבן הזוג ועדיין זה לא הספיק, דרשתי עוד? לא, אני לא יכולה להגיד לה כלום עלי, גם ככה היא רואה בי את התגלמות האומץ כי אני מרשה לעצמי להראות שונה. יש אנשים שהרעב שלהם לאינטרקציות חברתיות, לחוויות ומשחקים לא מפסיק, ככל שיש רוצים עוד. את גם כזו, אליזבט, פשוט הכל יחסי בחיים. אם הייתי במקומך הייתי דורשת חו"ל עם חבר'ה צעירים, אם היית במקומי היית... נו.. כמוני. אני עוצרת את עצמי הרבה להסתכל על מה שיש ולשמוח מכך כי מה שיש יותר יקר ערך ממה שאין. הכל יחסי.
