היום, תוך כדי שאני רוקדת במטבח עם הילדים כאילו הייתי אני לבד בעולם (וכאילו שאני לא מצוננת), הוא הציץ בי וחייך חיוך יפיפה. אני מכירה את התגובה הזו, כשאני נכנסת למשהו הכיף שלי פורץ ומדבק. החיוך שלו גרם לי לחשוב על התמסרות לרגע בו אנחנו נמצאים, כמה זה יפה, מהנה וכמה אנחנו לא עושים את זה מספיק ביומיום העמוס והשוחק. (אם אתה קורא: אני יודעת מה אתה רוצה להגיד ולא, זו לא בריחה מהמציאות, זאת התמקדות בעכשיו כמו ההתמקדות שלך כשאתה משחק משחקי מחשב).
כדי להתמקד בעכשיו אני צריכה להתמקד בעצמי ולאפשר לעצמי לחוש את כולי בצורה מלאה. זה לא יכול לקרות בכל מקום וליד כל אחד כי יש בי צדדים שלא נחשפים ביומיום. הצדדים שכן נפתחים בקשר הזוגי עם האיש - הצד הנהנתני והרעב, הצד המתפנק מגרגר או הצד הרך ומחבק. אף פעם לא עצרתי לחשוב על זה אבל העובדה שאני בקשר אחד מגיל 0 (פלוס מינוס) לא רק אומרת שאני לא זוכרת איך מרגיש זין אחר אלא גם שהצדדים האלו של האישיות שלי לא נחשפו מעולם לאף אחד אחר מלבדו. הי, חלקם אפילו לא היו קיימים לפניו!
לא נוח לי להחשף, קצת כי זה החינוך שקיבלתי וקצת כי מרגיש לי שמה שבפנים היא מפלצת ענקית, רעבה וחסרת גבולות (אובייקטיבית אני יודעת שהיא לא חריגה בגודלה, אבל סובייקטיבית היא כן). כשחושבים על זה כנראה ששתי הסיבות ששזורות זו בזו, אם אסור לחשוף המפלצת נראת גדולה יותר וככל שהיא גדולה יותר כך קשה יותר לחשוף אותה. הריחוק שלי הוא המגן ששומר החלקים הרכים שלי מפני העולם ומפני. אני מצליחה בזה מעולה, המצג הבלתי זמין מאוד משכנע ומרחיק.
ובדסמ? הבדסמ מקלף ממני את המגן הזה, אני חייבת להפטר ממנו כדי להתקרב לעצמי ולשליטה שבי. אחרי 23 שנה של התעלמות מהצורך אני חייבת להתאמץ כדי שזה יצא. לשלושת הצדדים שמניתי למעלה מצטרפים צדדים נוספים שהאיש שלי לא רוצה ולא יכול לקבל, הצד האגרסיבי והשורט והצד הסדיסטי והמתעלל. בשכלול יוצא שמלבד הענקת הנאה אני אוהבת גם הענקת כאב ותערובת של כאב והנאה.
זה מוזר לי לפתוח את עצמי לאדם אחר, זר שכבר לא כל כך זר כי הוא עבר את דרך הייסורים עד לקירבה אלי. מוזר לי לחשוף את מה שמוסתר בקפדנות כל חיי. שמיים וארץ מבדילים ביני לפני כמה שנים לביני היום כי כיום, בזכות האיש הנדיב שלי, כבר אין לי סיבה לעצור מלבד המוזרות שלי עם עצמי ומוזרות לא עוצרת אותי.
החומות יורדות, הצדדים הבדסמים יוצאים בטבעיות יחסית. הידיים שלי עוברות במהירות על כל חלקי גופו ומכסות אותם בשריטות כאילו הייתי חתול בר בקריז. לצערו ושמחתו זה לא קריז, זה מצב קבוע - כשאני במקום הנוח בדסמית אני אגרסיבית, שורטת וסדיסטית וגם מערסלת, רכה, ונהנתית (כי החלקים מצטברים לא מתחלפים). יללות הכאב שלו רק מגבירות את הבליסה שלי ושום דבר לא יעצור אותי מלבד הדקות המוגבלות שעומדות לרשותנו בין ארוחת הצהריים לחזרה לעבודה.
