הכל תלוי באומץ

רוצה להרגיש בנוח בתוך העור של עצמי. לא להשוות לאחרים, לא לבדוק אם אני טובה יותר, רעה יותר, משוגעת יותר, סתמית יותר.

פשוט להיות. פשוט להרגיש בנוח עם מה שיש, להקדיש לזה פחות ופחות מחשבה...

הייתי רוצה שהדברים יהיו פשוטים, ברורים. הייתי רוצה להבין.

מסביב הכל נרגע, אלה רק המחשבות שלי שלא מפסיקות להתרוצץ

הימים קשים לי, והם נמסים במהירות לתוך לילות טרופים. אבל הכי קשים הם סופי השבוע, נפערים כמו מדבר צחיח. ובכל פעם מחדש אני מפחדת שלא אצליח לחצות אותם.

היו לי רגעים טובים במהלך השנה המטורפת הזו. היו לי רגעים של קושי עצום, אבל שמרתי על האמונה שאני מסוגלת.

היו לי רגעים ארוכים שהצלחתי לנשום עמוק ולשחרר, לאמץ את הלא נודע אל חיקי.

אבל אני לא שם כרגע. אני בכוננות מתמדת, כאילו נמצאת בסכנה תמידית להתרסק.

מתחלף לו שיר, ומביא איתו פתאום געגועים רחוקים. געגוע לאהבה, געגוע לתקופות אחרות, בדידות.
געגוע מעורפל, למשהו שהיה או שלא היה מעולם.

געגוע שהוא נקודה של כאב, קצת מתחת לחזה. איזו התכווצות, מרפרפת ונעלמת הלאה, משאירה אחריה שובל של זכרונות עמומים.

צורך עמוק, בסיסי, שנדמה כאילו לא יתמלא לעולם.

לפעמים בא לי פשוט לאבד את זה. להתחבא מתחת לשמיכה, לא לענות לטלפון, לא ללכת לעבודה. לא להקשיב יותר לקודים חברתיים. לא להשקיע אנרגיות במסיכה הזו של ״כן בטח הכל בסדר״.

לפעמים בא לי ששום דבר לא יהיה בסדר, ושלא יהיה לי אכפת

אין לי ברירה אלא להאמין.

אין לי ברירה אלא לעצום את העיניים, להיפגע ולהמשיך הלאה.

כן, זו נאיביות.

אבל אני לא רוצה לחיות בעולם שבו הכל רע.

אני בוחרת להאמין.

להפסיק לרדוף אחרי דברים שלא צריך לרדוף אחריהם

ופתאום זה מציף אותי, חרמנות שמתערבבת עם הצורך הכי ראשוני שלי.

רוצה/צריכה כאב

רוצה/צריכה לגנוח

רוצה/צריכה להתחנן

רוצה/צריכה להרגיש למטה

יושבת מול המחשב בעבודה ולא מצליחה להתרכז בשום דבר. רוצה לעזוב את הכול ולצרוח. הדחף כל כך עמוק וכל כך בוער.