הכל תלוי באומץ

אבל חוץ מזה, אני ממש לא שרלוט. אני בכלל מירנדה.

זאת תקופה לא קלה עבורי. הדיכאון, התקפי החרדה, הדאגה להורים, הדאגות הכלכליות, הבדידות, הפרידה, הבעיות הבריאותיות...

כל כך קל לשקוע בזה, ביצה טובענית של שליליות. זו מי שהייתי פעם, ועבדתי קשה כל כך כדי לצאת מזה. ועכשיו אני מחליקה אט אט לעבר ההרגלים הישנים...

קראתי פעם שדווקא בתקופות כאלה כדאי לשבת בכל יום ולרשום שלושה דברים טובים שקרו באותו יום. הם יכולים להיות קטנים, הם יכולים להיות גדולים. זה לא משנה. העיקר כאן הוא לעצור ולהכריח את עצמנו להסתכל כל הדברים החיוביים - להרגיל את המוח ללכת לשם, ולא לשלילי.

זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, אז יאללה:

1. קראתי ספר טוב

2. קבעתי תור לחיסון

3. טיפלתי במטלה אחת שדחיתי נצח

להתחנן.

יש בזה משהו כל כך חושפני, כל כך אישי, כל כך פגיע. וזה יכול להיות כל כך פאתטי.

אבל מול השולט הנכון זו חוויה אחרת לגמרי. אובדן שליטה מוחלט, הורדת מסיכות. השפלה שיש בה משהו מעצים דווקא

ובסוף מצאתי את האומץ להוריד חלק מההגנות ולהישאר חשופה מולך.

אני לא יודעת איך זה גרם לך להרגיש, אני יודעת שזה שימח אותי, ואני מקווה שהצלחתי לגעת בך.

אבל אחרי זה איבדתי את האומץ. איבדתי את האומץ להגיד לך איך אני מרגישה, כי אני יודעת שזה לא הדדי.

קשה לי שלא להריץ את זה שוב ושוב בתוך הראש, לנסות להבין למה.

אני יודעת שאין לזה תשובה, ככה זה וזהו.

ועדיין...

ומשהו בי כל כך חסר מנוחה, כל כך רוצה לצאת החוצה

יש לי פיצה, יש לי בירה, יש לי ערימה של סרטי-בנות שראיתי כבר מיליון פעמים.

*עכשיו* זה סופ״ש מושלם!

שקט וכבר חשוך בחוץ. בדיוק הזמנתי פיצה, כי אין לי כוח לבשל.

בעצם, אין לי כוח לעשות שום דבר. עוד לא החלטתי אם זה טוב או רע... בכל מקרה, זה מה שיש. רק אני והשקט.

שבת שלום

זה נראה טוב בפרופיל, בלוחות, בפוסטים. 

אבל זאת רק אמירה ריקה, מאחוריה אין שום דבר. שום בגרות, שום אמפתיה או יכולת לראות את האחר. שום דבר מעבר להתמקדות ילדותית ואנוכית ברצונות ובצורך.

לפעמים השיטוט באתר מרגיש כאילו הלכתי לאיבוד. שוב מסתובבת סביב אותו הכיכר, שוב חולפת ליד הפנייה ימינה.

אותן דמויות שמצהירות על עצמן גדולות ונצורות. אבל אני יודעת את האמת, ראיתי אותה.

חבל שאין דרך לחזות מראש מה אמת ומה שקר

זו מקלחת חמה

שוקו חם

אקמול

וחיבוק

כמות הדברים המעצבנים, מציקים, מטרידים ומעליבים שקרו היום - מספיקים לחודש וחצי.

הולכת להתכרבל מול הטלוויזיה ולהתנתק מהעולם

אני: וואי איזה יום יפה איך בא לי לעשות משהו... לצאת לטייל, לעשות פיקניק, לפגוש חברים...

גם אני: טוב יאללה סיימתי את הקפה. שנ״צ?