בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הכל תלוי באומץ

לפני 3 שנים. 10 בדצמבר 2020 בשעה 22:22

כל מה שקרה היום היה שיבוש של תוכניות. אירועים בלתי צפויים, אחד אחרי השני.

הם דחפו אותי אל תוך החרדה, אבל גם הניעו אותי החוצה מהמקום הבטוח שלי. הם הכריחו אותי להתמודד עם דברים שדחיתי שוב ושוב. הם גרמו לי לחזור ולהיות גמישה, יצירתית. הם גרמו לי להגיד כן, לזרום עם מה שקורה בידיעה שהכל יהיה בסדר.

ולרגע אחד כשישבתי במרפסת, מנסה לנשום עמוק, נותנת לקור הירושלמי לצרוב לי את הפנים ואת הריאות... לרגע אחד זכרתי להסתכל על השמים הנקיים מעננים וליהנות מהכוכבים. לרגע אחד הצלחתי להקשיב לשקט של תחילת הלילה.

וזה היה כמעט כמו פעם, כשזכרתי לעצור ולחפש את הרגעים הטובים גם כשקשה, גם כשרע. פשוט ליצור לעצמי בועה קטנטנה של יופי, של שקט, שמנותקת מכל מה שיש מסביב.

לפני 3 שנים. 8 בדצמבר 2020 בשעה 10:02

לבושה בחולצה דקה מדי בשביל הקור הירושלמי. כל הגוף שלי מצטמרר, אבל אני יודעת שממש עוד מעט יהיה לי חם.

קיוויתי שזה יקרה בסופ״ש שעבר, או בזה שאחריו. אבל לדברים טובים צריך להמתין בסבלנות...

מבט אחרון כדי לוודא שהכנתי את הכל, והנה הרגע לגעת בידיים, להתלכלך, להזיע.

 

חמישה עציצים גדולים, ארבעה קטנים. נענע, פטרוזיליה, מרווה, אפונה, כובע הנזיר ועוד כמה פרחי נוי. המרפסת האהובה שלי מתחילה לקבל צורה בדרך להיות הג׳ונגל שחלמתי עליו.

לפני 3 שנים. 7 בדצמבר 2020 בשעה 14:59

לא לשאול שאלות מטומטמות

לא לשאול שאלות מטומטמות

לא לשאול שאלות מטומטמות!!

 

למה יש בי כזה דחף פנימי להיות פאתטית?!

לפני 3 שנים. 7 בדצמבר 2020 בשעה 8:03

נשבר לי הזין מכל המשחקים המטומטמים האלה. למה אי אפשר פשוט לשים דברים על השולחן?

בלי קלישאות, בלי למרוח. פשוט להגיד את האמת.

לא בא לי, לא מתאים לי. שונאת לנסות לפענח רמזים, לקרוא בין השורות, להתלבט אם הבנתי נכון או שאני סתם אוכלת סרטים.

לפני 3 שנים. 6 בדצמבר 2020 בשעה 13:40

עשיתי לעצמי בחילה...

לפני 3 שנים. 6 בדצמבר 2020 בשעה 10:45

הקרואסונים

והסופניות

והשוקולדים

כולם קוראים לי מהמדפים, מהוויטרינות.

ובעצם, גם המלוחים, כי צריך קצת לאזן ביניהם. אבל להם יותר קל לי לסרב.

אבל לא. לא כרגע, לא הפעם. במקום לאכול אני כותבת, כדי לזכור שהבחירה בידיים שלי. שעייפות, תסכול ודאגות הם הטריגר, ולא שום דבר אחר.

שיש דברים שפחמימות ריקות לא יכולות לפתור, אם כבר להיפך...

לפני 3 שנים. 5 בדצמבר 2020 בשעה 18:13

להיפתח, לקלף את ההגנות שכבה אחרי שכבה.

לחשוף את מה שכואב, את מה שאנחנו מתביישים בו. את כל הדפיקויות והקריזות, את החולשות, את הכשלונות. את כל החלומות שעזבנו בצד.

את הצורך לקחת בחשבון מישהו אחר, לוותר בשבילו, להתאמץ, לפגוע ולהיפגע.

להפוך את שעון החול, כי כל קשר סופו להסתיים. בטוב, ברע. 

עם השנים זה רק הופך קשה יותר, מפחיד יותר.

לפני 3 שנים. 4 בדצמבר 2020 בשעה 20:55

אני לא יודעת מה אני רוצה

אני לא יודעת לאן אני רוצה ללכת

כבר הרבה זמן שאני פשוט צפה, נותנת לחיים לקחת אותי. לא יודעת אם זו שלווה או אפאטיות

לפני 3 שנים. 30 בנובמבר 2020 בשעה 20:37

תהיה לי הזדמנות לנסות שוב

ללמוד

לטעות

לתקן

לעשות עוד צעד לעבר האדם שאני רוצה להיות

 

לפני 3 שנים. 29 בנובמבר 2020 בשעה 9:13

הוא נח לו שם, בוויטרינה, נוטף חמאה ופחמימות ריקות. הסתכל עלי, קרץ לי, קרא לי לבוא.

הצלחתי להיות חזקה ולהגיד לו לא...

 

הישגים קטנים של בוקר