|
|
|
דיי חששתי מהרגע הזה, שאני אתקל שוב בפרופיל שלו. ידעתי שמתישהו הוא שוב יהבהב לי על המסך, וזה ירגיש כאילו מישהו מועך לי את כל הבפנים.
והנה הגיע הרגע.
ולא הרגשתי כלום. עוד אחד בתוך נהר של מילים שלא אומרות שום דבר.
זמן להמשיך הלאה, עם כל הלב
למרות שאני אוהבת פודקאסטים, ממש התאפקתי עד עכשיו לא לשתף כאן גם המלצות... אבל וואלה, הפרק הזה שווה את זה.
חיות כיס הוא אחד הפודקאסטים האהובים עלי באופן כללי, ובאופן ספציפי הפרק האחרון שלהם הוא אחד הדברים היותר שפויים ומנחמים שיצא לי לשמוע...
מאוד בקצרה: למה פתאום כולנו מרגישים תשישות נוראית מהקורונה
כואב לי הגב. רק רוצה שמישהו ימתח וישחרר ויניע ויפרק ויחבר את הכל מחדש...
לשבת בבית קפה. עם חברים, או לבד.
לשתות קפה, לאכול סנדוויץ׳ או סלט או עוגה.
לתת לקולות להקיף אותי, להציף אותי. דיבורים, נקישות סכו״ם, מכונת הקפה.
ולמשך חמש דקות שלמות להרגיש כאילו הכל נורמלי שוב.
התחלות חדשות...
כשאני אהיה גדולה יהיה לי בית
ובבית תהיה מרפסת, עם המון עציצים
וערסל, שאפשר יהיה לישון עליו בלילות הקיץ החמים.
ובבית יהיה חדר קריאה, עם ספריה מהרצפה ועד לתקרה. עם אדן חלון רחבה, וחלונות ענקיים.
וספה מרופטת בקצוות, כזו שאפשר לשקוע אליה בלי להתבייש לשים את הרגליים.
ותנור קטן, לשבת לידו כדי לצפות בגשם
די, מיציתי. אני גם ככה לא טובה בזה.
היו ימים של סשן, שהוא רק סשן. אינטנסיבי, מרוכז, מר כמו חמש מנות אספרסו בשלוק אחד.
בליל של ציווי ופקודות, של הצלפות. קילוף של כל השכבות, יותר ויותר עמוק, מתחת לעור, מתחת לכל הצלקות.
בליל של בכי, של צחוק, של צרחות. של זיעה ודמעות ושיער פרוע.
בליל של רכות, כאב וטירוף. בליל של נפילות, של כישלונות שמאתגרים את המהות שלי כאדם, כאישה, כנשלטת.
סשן שהוא ים סוער, גלים שמתנפצים עלי וסוחפים אותי הלאה והלאה.
ורק אחריו הרגשתי נקייה מבפנים. שלווה, יציבה, חזקה. הכי שפויה שאפשר
להרפות
להרפות
להרפות
מה שצריך לקרות - קורה. ומה שלא, לא
רסיסים של זיעה, שאריות של אדמה על הבגדים ומתחת לציפורניים.
יש סיפוק מיוחד בתהליך הזה...
