הכל תלוי באומץ

ראיתי קודם משהו שהיה מצחיק אותך, והחזקתי את עצמי לא לשלוח לך.

אולי היית בסדר עם זה, אני לא באמת יודעת.

ואולי יום אחד נוכל להיות חברים טובים, בסך הכל הצלחנו להתגבר על הרבה משקעים עד היום.

אבל כרגע אני עדיין צריכה לעכל שיש דברים שחלמתי, והם פשוט לא עומדים לקרות.

לחזור הביתה אחרי שבוע קשוח, להתקלח, ולשבת במרפסת עם כרבולית ובירה טובה.

במקום זה אני צריכה לנקות ולבשל 😢

בכל מערכת יחסים אנושית יש סיכוי להיפגע, אבל כשמדובר בשליטה זה אפילו עוד יותר רגיש ומסוכן.

מלכתחילה העולם הזה דורש מאיתנו להגיע למקומות יותר עמוקים ויותר אפלים, מלכתחילה כולנו פוסעים על הגבול הדק שבין כאב שהוא הנאה, לכאב שהוא רק כאב.

וכן, יש אנשים שמנצלים את המקום הזה. חלקם במודע וחלקם לא. והרבה פעמים בתוך הדינמיקה הזו קשה להבחין האם התנהגות של שולט או שולטת זה חלק טבעי והגיוני מהדינמיקה עם הנשלטת או הנשלט, או שיש פה משהו חריג ומסוכן.

הכלוב מלא סיפורי זוועה על אנשים שעשו דברים שאסור לעשות, פיזית ונפשית. לצערי אין לי איך למנוע דברים כאלה, אבל כן חשוב לי להגיד שאם משהו מרגיש לכם לא טוב ולא נכון - תבדקו את זה. אולי זה רק קושי לגיטימי, ואולי זו נורת אזהרה.

תשמרו על עצמכם, ואל תפחדו לעזוב ולהיות אסרטיביים לגבי זה. לאף אחד אין זכות לפגוע בכן, לא משנה מה.

אני בנאדם של מילים, תמיד הייתי.

אבל בכל פעם שאני מנסה להסביר למישהו ״מבחוץ״ מה זה קשר של שליטה - אני אף פעם לא מוצאת את המילים המדויקות.

יש את התיאורים הטכניים, את ההגדרות היבשות, המוסכמות.

אבל שליטה זה כל כך הרבה מעבר. יש לזה צבע מיוחד, שאין לי מילים להגדיר. 

זאת לא התמכרות, זה לא חשק, זאת לא תשוקה.

זאת מהות, זה המקום שבו אני מרגישה בנוח.

זה חלק ממני שמאיר את הכול, שגורם לי להסתכל על העולם בצורה אחרת. שנותן לי אנרגיות, שגורם לי להרגיש כמו ששום דבר אחר בעולם לא גורם לי להרגיש.

חיבור בין אדון לנשלטת זה כל כך הרבה מעבר לקשר זוגי רגיל. זו רמה אחרת של היכרות, זו רמה אחרת של חיבור, של תקשורת.

אחרי כל השיחות וכל הפוזות והדיונים והדעות הנחרצות, מה שבאמת משנה זו היכולת לעמוד אחת מול השנייה. בעיניים פקוחות, לכל מה שטוב וכל מה שרע.

לדעת לקבל, להכיל, לכבד, להגן.

לדעת שהוא ישמור עלייך.

לדעת שהיא תשקף לך את המצב והגבולות שלה.

לדעת ששניכם תהיו שם אחד בשביל השניה, גם כשקשה, גם כשמתסכל.

ללמוד לדבר על הדברים, להיפתח, לקלף שכבה ועוד אחת, לגעת בנקודות הכי רגישות והכי פגיעות, ולדעת שיהיה בסדר.

החיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים אם יכולתי ללכת לישון ב-2 בלילה ולהתחיל את היום ב-11 בבוקר

זהו, בחזרה לנקודת ההתחלה.

לחפש, לברור, להיפתח, להאמין, לתת למישהו להתקרב ולגעת, לתת למישהו הזדמנות לפגוע. 

יש בי שני צדדים, צד של אמונה וצד של ייאוש. והם רודפים האחד אחרי השני, נאבקים ביניהם, רגע זה חזק יותר ורגע השני מרים את ראשו. אני לא יכולה להפסיק לחפש, גם כשזה נעשה בצורה כל כל מכנית. ואני לא יכולה להפסיק לפקפק שדבר שלא הצליח עד עכשיו - אולי יצליח בניסיון המאה.

אבל יש דבר אחד שברור לי יותר מהכל, אני לא מוכנה להתפשר. אני רוצה כנות, פתיחות, חיבור, התרגשות. אני רוצה שזה יהיה מיוחד. מיוחד בשבילי, מיוחד בשבילו. 

ואם זה לא שם - אז לא.

כל כך שברירי, כל כך חסר סיכוי מההתחלה.

אבל האמנתי שאם אני רק אאמין מספיק, ארצה מספיק, זה יקרה.

שאם אני לא אעשה תנועות חדות, אם אני אשמור על נשימות קצובות, בסבלנות, זה יגיע אלי, זה יהיה שלי.

אבל הדרך היחידה שלי להמתין היא להיות אדישה. היא להדחיק אותך, אותי.

ואני עדיין רוצה, כל כך.

אבל די. אני כבר לא יכולה להמציא עוד תירוצים בשבילך.

אני כבר לא יכולה למצוא את המילים היפות שיעטפו את כל מה שאין ולא יהיה.

ודמעות.

ודי.

מתוך המקומות הקשים. למצוא את הדרך לדבר על זה, להניח בעדינות את הלב על השולחן

לגשש במילים, בשתיקות. לנשום עמוק ולהרגיש כמה שזה אמיתי

ללמוד לאט לאט לא לפחד.

לצמוח מזה, ביחד. לקלף עוד שכבה ועוד אחת, להראות גם את הצדדים המכוערים, הקשים, הביקורתיים. לרצות להיות שם אחד בשביל השניה, בדיוק במקומות האלה, בדיוק איפה שקשה.

עברנו את המבחן

למה הכל חייב להיות מסובך בינינו?

אני עייפה מהניסיון לקרוא בין השורות, לחפש סימנים, לפקפק בעצמי, לפקפק בך.

אני רוצה שהכל יהיה על השולחן, גלוי, פשוט.

אבל אני גם רוצה לא לשמוע, לשמר את הפנטזיה, לדחות את הכאב