הכל תלוי באומץ

זה שלימד אותי לאהוב,

לימד אותי את חרדת הנטישה.

זה שלימד אותי לבטוח,

לימד אותי לשנוא, לצלול לתהומות של ייאוש.

זה שלימד אותי את תאוות הגוף,

הזכיר לי כמה זה כואב להוריד את ההגנות, להאמין.

זה שלימד אותי מי אני,

נתן לי את המתנה הגדולה מכל.

הוא שלימד אותי שאופטימיות היא בחירה, היא עבודה קשה.

ולו אני מוחלת על הכל.

שקט.

העיניים עצומות בציפייה, קווצת שיער סוררת עוזבת את מקומה וגולשת למטה, מדגדגת את הצוואר.

הנשימות החמות שלי מרפרפות על כפות הידיים, ניגוד מושלם לקור של הרצפה.

עוד מעט.

עוד רגע.

העור מצומרר מהקור, הברכיים כואבות והלב עוד רגע מתפוצץ בתוך החזה.

ואני לוקחת עוד שאיפה גדולה של אוויר.

לנשום, להתכונן, להיות ראויה.

עוד רגע אני אשמע את הצעדים שלו בחדר המדרגות.

עוד רגע הוא יברך אותי לשלום.

עוד רגע והריח המוכר ישכר אותי.

עוד רגע השיער יימשך לאחור והפה יפלוט אנחות חנוקות

עוד רגע

ושוב מוצאת את עצמי מתעוררת מאוד מאוד לא מסופקת אחרי חלום רטוב ומחרמן במיוחד

אני משתדלת להיות אישה אופטימית, נחמדה וחיובית בחיי היומיום השגרתיים שלי.

אבל מדי פעם מגיע הרגע שאני צריכה להיות כלבה במלוא מובן המילה. לזקק מתוכי כל טיפה של התנשאות ואגואיסטיות, ולהגיש אותם באריזה הדוקה של אסרטיביות.

תאמינו לי, אתם לא רוצים לדרוך על הזנב של הכלבה הזאת.

אבל כמה אפשר עוד להקיא?!

רבאק. הרג אותי הוירוס הזה

ספר טוב באמת, כזה שסוחף אותי פנימה לתוך העלילה. כזה שאני מפסיקה לקרוא רק בגלל שצריך ללכת לעבודה, או ללכת לאכול, או ללכת לישון.

בדיוק סיימתי אחד.

ממשיכה לחפש את הבא בתור

חושך, כבר קריר בחוץ. קריר מדי בשביל השמלה שלבשתי כל היום, והעור מתחיל להצטמרר.

אבל אני עדיין לא מוכנה להתעטף, אני רוצה להרגיש את הקור הזה רק עוד קצת.

כי חורף זה שקט, לפחות כלפי חוץ. וגם אם בתוך הראש המחשבות בוערות, בחוץ האוויר נקי, וכל שאיפה היא רמז של שפיות.

חושך. זה הזמן להתכרבל על הספה עם עיניים טרוטות, עדיין מוקדם ללכת לישון.

זה הקור שמזכיר לי שאני לבד. זה הקור שמזכיר לי עד כמה אני צריכה מישהו להתכרבל איתו, לחוות איתו את היומיום.

אלה געגועים למשהו שמעולם לא היה לי.

עוד שאיפה אחת, עוד רגע של צמרמורת. עוד לא מוכנה להתעטף, עוד לא מוכנה לוותר.

החורף מביא איתו צלילות, ניקיון. האוויר הקר דוקר בריאות וגורם לעיניים להיפקח.

החורף עוזר לי להבין שזה לא המקום שלי. שאני צריכה להמשיך לזוז קדימה, הלאה, לעשות מה שאני רוצה ולא להיסחף עם הזרם לאן שנוח.

לפעמים אני משתעשעת במחשבה שאם אי אפשר להשתקע, אולי עדיף לצמצם את הכל לתוך תיק אחד. להיות קלה, נעה ונדה, חופשיה.

אבל זו לא אני.

אני בחיפוש אינסופי אחר המקום להכות בו שורשים

זה היה הימור מחושב

ובכל זאת הפסדתי.

חושך ושקט בחוץ, חושך ורעש של מחשבות בפנים. עצבות שכזאת, בגלל כלום, בגלל הכל.

האם זה באמת מה שאני רוצה מהחיים שלי?

ואולי אני רוצה יותר מדי?

בלי שום ספק, הכל היה הרבה יותר קל אם לא הייתי רוצה כל כך הרבה, אם הייתי מסתפקת במה שיש.

אבל להפסיק לרצות זה להפסיק לחלום, זה להפסיק לזוז.