הכל תלוי באומץ

ולפעמים כל העבודה הקשה והכדורים והמחשבות החיוביות,

לפעמים שום דבר לא מספיק, והשדים שלי יוצאים מתחת למיטה ומאיימים להטביע אותי.

לפעמים הדברים הכי קטנים נראים כמו הרים שאי אפשר להגיע לפסגה שלהם.

מחר באור יום הכול ייראה אחרת, שפוי יותר. ואני רק צריכה להיכנס מתחת לשמיכה ולחכות שהפחד יעבור

לגלות שהיית משהו אחר לגמרי. שכל הטוב והיופי הם רק הסוואה לכל הרע שיש בפנים.

ועכשיו מה?

איך מתגברים על הגילוי הנוראי הזה, שאתה לא מי שאתה? שפגעת, ששיקרת, שניצלת.

היית ידיד, היית אדם קרוב, סמכתי עליך.

ועכשיו אני נעה בין כעס, לעצב, לזעם. ואני כל כך כל כך מצטערת. זאת לא סתם פרידה, זה אבל. אבל על לכתו של הצד הטוב שאולי היה בך פעם.

ופתאום סולו קצר של גיטרה, בשיר שמעולם לא שמענו ביחד ומעולם לא דיברנו עליו, הזכיר לי אותך.

והזיכרון צף, שקוף וחד כמו זכוכית.

זה קצת עצוב לי, אני לא אשקר. אהבתי את מה שחשבתי שיכול היה להיות בינינו

העיניים כבר נעצמות מעצמן, והגוף שוקע למזרון כבד כבד.

אני נעה על התפר שבין ערות לחלום, ורק הברז שמטפטף באמבטיה מתעקש למשוך אותי בחזרה למימד הזה.

ואז המחשבות רצות, ואני כל כך מודעת. לחושך, לקצב של הטיפות שפוגעות בקרקעית, לצוואר התפוס, לשעון החול המתרוקן

איך, מתי ולמה לעזאזל הפכתי להיות אדם מבוגר? איך ולמה מישהו נתן לי את האחריות על החיים שלי?

להחליט איפה לגור ואיפה לעבוד, לשלם שכר דירה, להחליט מה לבשל לארוחת ערב, לדאוג לפנסיה, לשלם חובות, לעצב את הדירה שלי.

בגיל 20 תהיתי אם ההרגשה המפחידה הזו תעבור אי פעם...

10 שנים אחר כך... ובכן, כן. ולא.

בעיקרון כבר התרגלתי, וזה קל יותר.

אבל מדי פעם זה הופך להיות הרבה הרבה יותר קשה, משא עצום שיושב על החזה ומפריע לי לנשום.

וכמאמר אחד הממים האהובים עלי - אין לי כוח לעצמי ואין לי כסף לטיפול הזה.

(וב-4 לפנות בוקר גם אין לי כוח ללכת לחפש את המם עצמו ולהדביק אותו כאן. אני בטוחה שתתמודדו)

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי במשא ומתן על החלומות שלי. אישית, רגשית, מקצועית.

לאן אני רוצה להגיע? האם אני מאמינה שזה יקרה?

אבל רק היום הבנתי, שבעצם השאלה האמיתית היא, האם יהיה לי את האומץ להגשים.

כי הגשמה היא גם פתח לכישלון, היא פתח לאכזבה. היא פתח לשינויים, לקבלת החלטות.

ומנגד, כל כך הרבה יותר קל לעצום עיניים ולהיסחף עם הזרם

יש חג אחד שגורם לי לקפץ בהתרגשות כמו ילדה קטנה.

חנוכיות שדולקות ליד החלונות, סופגניות ממולאות בכל טוב. וחורף, הכי חורף שיכול להיות פה.

הימים רצים לי כל כך מהר, כמו מים שבורחים בסדקים שבין האצבעות.

גם המנוחה שלי תזזיתית, המוח רץ לאלף כיוונים שונים.

ולפעמים אני פשוט מרגישה כמו סיזיפוס. לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לנקות, לבשל, לראות טלוויזיה, להתענות בנדודי שינה.

הנפש רוצה משהו חדש, אבל הגוף והמחשבה כל כך כבדים, כל כך עייפים.

הכל חורק, מקרטע. בכל תנועה אני מרגישה את החלודה שהצטברה במפרקים, את השרירים העייפים שלא רוצים לנוע.

הגוף שלי צריך מישהו שיפרק וירכיב אותו מחדש.

הנשמה שלי צריכה מישהו שינשוף בעדינות על הגחל, יעורר אותו ללהבה מרצדת

השמים כבר חורקים ברוח, עוד מעט תבוא הסערה. תעיף, תטלטל, תשטוף את הכל הלאה מכאן.

תשאיר קנבס נקי, הזדמנות להתחיל מחדש. הזדמנות להגשים, להאמין, לחלום, למצות.

אולי, אולי הפעם זה יקרה. בינתיים רק עוצרת כדי לנשום