|
|
|
הייתה לנו שיחה טובה היום, מפתיעה אפילו. אני יודעת שזאת רק עוד שאיפה מהסם, יודעת שבקרוב תבוא ההתפכחות.
אני לא מצליחה לפענח אותך. לעיתים אתה מורכב, לעיתים פשוט עד כאב. כמה זו רק הצגה? כמה זה רק הפתיון כדי להשיג את מה שאתה רוצה?
רציתי לשאול אותך איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים, אבל איך אני יכולה לשאול, אם בעצמי אני מפחדת להסתכל קדימה?
אני שונאת בירוקרטיה
אני שונאת לכסתח
אני שונאת נהלים שכל המטרה שלהם היא ליצור בירוקרטיה בעלת אלף שכבות וכסתוחים.
אני צריכה למצוא עבודה אחרת...
המילים שלך הם כמו סם בשבילי. מצליחים לסחוף, להרדים, לאלחש.
אני יודעת שאחרי ההיי אני אתעורר עם בחילה, אבל למשך כמה דקות נעים לי קצת לרחף
כדי להמשיך הלאה צריך לסגור את הדלת ולנעול אותה. צריך להתחיל ללכת בשביל בלי להסתכל אחורה, בלי להתבלבל.
יותר מדי סימנים מראים לי שאני עדיין לא מוכנה.
עדיין לא מוכנה ללכת, עדיין לא מוכנה לוותר על הסיכוי הקלוש שמשהו עוד יכול להצליח
לטמון את הזרעים באדמה ולשחרר אותם לדרכם. עכשיו רק נשאר לקוות שמי מהם יצליח לנקב את הקליפה הקשה, ולטפס למעלה למעלה אל השמש.
נביטה פיזית
נביטה רגשית
נביטה מטאפורית
זרעים שטמנתי היום ואלה שטמנתי לפני חודשים, חלקם מתחילים להתעורר, יוצאים לדרך
ערימות של מילים, אותיות שנדחסות אחת על גבי השנייה, מתגלגלות, מתבלבלות.
כל כך רוצה להגיד משהו משמעותי, אבל כל מה שיוצא בנאלי להחריד. שום דבר חדש להגיד על העולם, שום דבר חדש להעיד על עצמי
מהיר, שמנוני, לא מספק ומשאיר טעם רע בפה.
היו לי את התקופות שלי, שזה כל מה שחיפשתי וכל מה שעניין אותי. ברוב המקרים זה היה ונילי לחלוטין. בהתחלה בגלל שלא הכרתי שום דבר אחר. ואחרי שהכרתי? נשבר לי הלב והביטחון, ורק חיפשתי לברוח מהשליטה כמה שיותר רחוק.
אבל די. אני בנקודה אחרת בחיים, בנקודה של ״יותר טוב כלום מכמעט״.
אני רוצה את ההיכרות, את האינטימיות, את הגישושים ובניית האמון ובניית ההרגלים.
ובטח ובטח כי אני צריכה את השליטה, ושליטה אמיתית אני יכולה להעניק רק למישהו שאני מכירה לעומק ולומדת לסמוך עליו.
רוצה מישהו לחזור אליו, מישהו שיחכה לי, מישהו לחכות לו. רוצה משהו אמיתי. ורוצה להפסיק לפחד שמא איחרתי את הרכבת וזה לא יקרה
לפעמים הן מגיעות בדיוק בזמן שמוכנים לקבל אותן. לפעמים ההחלטה כל כך צלולה וברורה.
ולפעמים הן צצות פתאום, ההזדמנויות הכי נכונות שיש ברגעים הכי לא טובים שאפשר.
האם לקפוץ על ההזדמנות הזו?
מזכירה לעצמי שזה בסדר לפחד.
העיקר להעז
העיקר לקחת נשימה ולקפוץ למים,
לא לחשוב יותר מדי,
לא לנתח את הכל יותר מדי.
להעז, לקפוץ, אפילו בצעדים קטנטנים. לא כל דבר חייב להיות מושלם, בעצם שום דבר לא יהיה מושלם אף פעם.
אני מפחדת להיכשל
אני מפחדת להצליח
אני מפחדת להעז
אני מפחדת להיות אמיצה
פעפ הדרך שלי להתגבר על הפחד הייתה לעצום עיניים ולקפוץ, בלי לחשוב יותר מדי. בלי לחשוב על ההשלכות, על מה שיש, על מה שיכול להיות. בלי חישובים של סיכון ורווח.
פשוט נתתי לדחף ולהתלהבות הראשונית להוביל אותי.
איך ומתי נתתי לכל זה להיעלם?
