הכל תלוי באומץ

יותר מדי ימים הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים שלי.

בחרתי לחזור לתוך עצמי, להתבונן, לחבק את עצמי, לדאוג לעצמי.

בחרתי למצוא את האנרגיות כדי להיות במקום טוב יותר, במקום פרו-אקטיבי, מקום שלוקח אחריות.

תיבת ההודעות מתפוצצת ממסרים, וזה גם הזמן להתנצל, אני עדיין לא כאן. זה כל כך לא נכון לי כרגע.

אבל מה שצריך לקרות - הוא שיקרה.

האוויר סמיך והשמש חורכת את הדשא, אבל לנו זה לא אכפת. קארה, קוקיות, תלתלים. מתרוצצים בסנדלים וחולצות שאף פעם לא יהיו באופנה, אפילו לא בטעות. מקניטים אחד את השני, מתחרים כל הדרך במעלה השיפוע של המקלט, זה שהמבוגרים לא מרשים לנו לטפס עליו. מתקרבים לקצה ומציצים בפחד למטה, ומרגישים הכי גדולים וחזקים שאפשר.

לפני הפייסבוק והוואטסאפ, לפני שהאינטרנט היה דבר. לפני לבנון השנייה ועזה בפעם המיליון. לפני שהתאהבנו ונשבר לנו הלב, לפני שלמדנו שחלומות שמתגשמים הם ממש לא מה שחשבנו שיהיו

כולנו מסתכלים על העולם מבעד לשכבה. השריטות, הפחדים, השדים שמתרוצצים בין המחשבות.

אף אחד אחר לא יכול לגעת בהם באמת. אבל אם מעזים, אם מתאמצים, אם מצליחים להתעלם מהפחד, השכבה הופכת להיות קצת פחות עבה.

להרפות את כל השרירים,

להיות רכה רכה רכה,

נמסה כמו קוביית קרח

על המיטה, על הרצפה, בחיקו.

לעצום את העיניים ולהתפנק,

כל ליטוף, כל סטירה, כל פקודה

לשחרר את כל הרצונות, את כל הדאגות, את כל העכבות

לבעור מבפנים רק לשמע הקול שלו, להיות למטה אבל לעוף הכי גבוה שאפשר.

ולצעוק, ולצחוק, ולבכות, ולהתחנן, ולגמור

להסיר מעצמי את כל האבנים, את כל המסכות, לאבד את עצמי למולו

ולצאת משם נקייה, מזוככת, מרחפת

קצות העצבים חשופים, הכל נוגע בי, הכל מעצבן. עייפה וחסרת מנוחה בו זמנית, החיים כרגע מרגישים כמו ג׳ינס ששכחתי על החבל יותר מדי. נוקשים, עוקצניים. ואני מנסה לזוז ולשנות תנוחה, אולי זה יעזור.

אלה הרגעים שאני שוכחת לנשום, שוכחת שיש עולם שלם מחוץ לקופסה שלי, שוכחת שאת הטוב והיופי צריך לחפש כדי לראות.

רוצה להרגיש נוח בתוך עצמי, רוצה לסלוח לעצמי על השגיאות, הפגמים, השריטות. רוצה להיות בסדר עם מה שיש.

אני בתוך הלופ. הצילו.

מי את?

מי את?

מי את???

הוא היה שואל אותי כמעט בכל סשן, עם מבט שחורך לי את הנשמה.

מדהים אותי להסתכל על עצמי לאורך השנים, איך היו תקופות שבהן התשובה לשאלה הייתה כל כך ברורה, חדה, בלתי מתפשרת.

ידעתי מי אני, מה אני רוצה, לאן אני הולכת.

לא תמיד הגעתי, אבל יש איזה שקט בהגדרה הפנימית הזו.

והיום? התגובה הראשונית היא להגיד שאני לא יודעת מי אני.

אבל בעצם, בעצם אני יודעת מצוין.

זאת רק הדרך לשם שאבדה לי

הוא כבר לא שלי

אולי אף פעם לא היה

הוא לא

הוא לא

הוא לא

הוא לא

אז למה אני עדיין שלו?!

כשזה אמיתי זה נוגע בי

הכי עמוק שאפשר

הכי ישיר שיש. בלי הכנות, בלי מסכות.

כשזה אמיתי אין זמן לחשוב, לתכנן, להעמיד פנים, לחשב מהלכים. כשזה אמיתי זה שם, מהות שנוגעת במהות, מרעידה מיתרים.

כשזה אמיתי מספיקה רק פיסה של מבט, רק הד של קול. סמכותיות מזוקקת, שקטה, בוטחת בעצמה.