הכל תלוי באומץ

הגיע הזמן למתוח את הקפיץ, לאגור אנרגיות, להתכונן לשבוע חדש...

אני לא יודעת מה מחכה לי, אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה.

אבל עם הזמן אני מצליחה להרפות מהמחשבות ומהלחץ, ופשוט לתת לדברים לקרות.

לפרק, להרכיב מחדש.

להתרוקן, להיטען מחדש.

לקבל את מה שיש כמות שהוא, ברגע המסוים הזה. מי יודע מה יהיה מחר?

ובבת אחת הכל מתרוקן,

האנרגיות, האופטימיות,

הכוונה להמשיך הלאה.

ובבת אחת אני מבינה עד כמה אני תקועה במקום.

עדיין לא סגרתי את הדלת.

ואני גם לא רוצה.

למרות שעמוק בפנים אני פשוט יודעת שאמונה לא תמיד מספיקה

במבט לאחור אני ממש יכולה לראות את הקווים והפניות שהובילו אותי למקום שבו אני נמצאת היום.

סדרה של צירופי מקרים (ויש שיגידו גורל), שהובילו אותי למקומות שמעולם לא חלמתי עליהם.

השבועות האחרונים עמוסים בעבודה, בלחץ, בגעגועים, בדידות, התקפי חרדה, ימי עבודה של 13 ו-14 שעות.

אבל הם גם מלאים באנרגיות, בתעצומות נפש שלא ידעתי שקיימים בתוכי.

ויותר מהכל, זו ההוכחה שלי שאני נמצאת במקצוע הנכון. עם כל הקושי, אני עושה את מה שאני אוהבת.

וזה שווה את הכל

מישהו לחזור אליו בסוף היום, לחבק, להניח עליו את הראש.

מישהו להתרפק עליו, בטרנינג ושיער פרוע, בלי איפור, בלי מסיכות. מישהו להכיר לעומק, מישהו להיפתח בפניו, להיות פגיעה, ישירה, אמיתית.

מישהו שיכיר את השריטות, שידע לעמם את הכאב. מישהו שיחשוב עלי במהלך היום, שיתגעגע, שיחכה לרגע שיוכל לשתף אותי בהתרגשות במשהו שקרה היום.

מישהו לשמוח איתו, מישהו להשתעמם. מישהו לריב, מישהו להשלים.

מישהו ללכת איתו, יד ביד, כשטוב, כשרע, כשקשה. מישהו שיהיה שם, תמיד. מישהו להיות שלו, מישהו לאהוב ולהיאהב.

אני אף פעם לא אבין את האנשים שמתעקשים לפנות אלי למרות שהם ההיפך הגמור ממה שאני מחפשת, ואז עוד להתווכח איתי שאני לא מבינה מה טוב לי ואני צריכה לתת להם צ׳אנס.

צ׳אנס למה? צ׳אנס למחוק לחלוטין את הזהות שלי? את מי שאני כנשלטת? את מה שאני רוצה עבורי?

אדם שמתעלם במכוון מהרצונות, השאיפות והצרכים של הנשלטת שלו הוא לא אדון. הוא אידיוט.

אני רגילה ללבד שלי. לבלאגן, לקריזות, לשריטות, לדרך שלי לעשות דברים.

רגילה לקחת רק את עצמי בחשבון, רגילה לישון באלכסון. רגילה להשאיר נעליים זרוקות וכביסה מלוכלכת, כי למי זה יפריע חוץ מלעצמי?

ורוב הזמן זה מרגיש בסדר גמור. או לפחות מרגיש רגיל.

אבל מדי פעם הבדידות מבצבצת בין הסדקים, השריטות שלי מחפשות מישהו שירסן אותן. הנעליים רוצות שיניחו אותן במקום.

יותר מהכל אני מסתכלת על מה שיש לי ומבינה שיש לי דירה, קורת גג. אבל עדיין אין לי בית