לפני 4 שנים. 11 באפריל 2020 בשעה 13:54
אני רגילה ללבד שלי. לבלאגן, לקריזות, לשריטות, לדרך שלי לעשות דברים.
רגילה לקחת רק את עצמי בחשבון, רגילה לישון באלכסון. רגילה להשאיר נעליים זרוקות וכביסה מלוכלכת, כי למי זה יפריע חוץ מלעצמי?
ורוב הזמן זה מרגיש בסדר גמור. או לפחות מרגיש רגיל.
אבל מדי פעם הבדידות מבצבצת בין הסדקים, השריטות שלי מחפשות מישהו שירסן אותן. הנעליים רוצות שיניחו אותן במקום.
יותר מהכל אני מסתכלת על מה שיש לי ומבינה שיש לי דירה, קורת גג. אבל עדיין אין לי בית
