איזה סיפור אני מספרת לעצמי, על עצמי?
האם אני חזקה ואהובה? האם אני בלתי נסבלת? עד כמה אני שבירה?
זו אחת מהנקודות המרכזיות שעולה במפגשים האחרונים. איך אני תופסת את עצמי ביחס לעצמי, ביחס לסביבה שלי? עד כמה אני ביקורתית וחסרת רחמים כלפי עצמי? עד כמה אני מאפשרת לעצמי לשמוח במה שיש, ויותר מזה - להרגיש שמגיע לי להרגיש טוב? האם אני מסוגלת להפגין חמלה כלפי עצמי, להכיל את עצמי גם כשאני טועה, גם כשאני בדאון?
פעם הייתי שלילית, לחלוטין חסרת ביטחון ביכולת שלי להתמודד ובזכות שלי להרגיש טוב בתוך העור של עצמי. אחרי שנים של עבודה קשה הצלחתי לשנות את זה, הצלחתי לבחור להתמקד במה שטוב - גם כשזה מעט.
אבל בתקופה האחרונה אני מרגישה את זה חוזר. את הדיכאון, השליליות, הנטייה לראות שחורות ולכעוס מכל דבר קטן. ואני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שזה נורמלי, שחלק גדול מזה קשור לתקופה המטורללת הזאת, ולא משנה כמה אני ארצה - אני לא יכולה פשוט לצוף מעל הכל בלי שזה ייגע בי.
אני מותשת, אני מתישה את עצמי, אני לא מוצאת את מקורות האנרגיה והחיוביות שאני כל כך צריכה כרגע...