שריטות וזיוני שכל

זה לא היה יום כל כך טוב. זאת לא תקופה כל כך טובה. ועכשיו כשחשוך ושקט ואין עוד דברים שצריך לעשות, ואין עוד אנשים שנמצאים מסביב. עכשיו זאת רק אני לבד, עירומה מול המראה. אין לאן לברוח, אי אפשר להסתתר. והדמעות מטפסות למעלה, פרץ בלתי נשלט, על הכל ועל כלום.

על הדיכאון,

על הנפילות הקטנות, השריטות. על הכישלונות הגדולים.

על האכזבות, על חלומות שלא מימשתי.

על אנשים שהיו ואינם, על חיוכים ששכחתי.

על פרידות, כל כך הרבה פרידות.

על הזמן שאבד.

על הבלאגן, על הכאב, על הדמעות.

על כל ההחלטות שאני עוד אצטרך לקבל.

{זה לא פוסט אובדני, רק קצת כאב}