הכל תלוי באומץ

לפעמים יש אזעקה, וזה כזה בסדר, אני איכשהו מוכנה לזה נפשית. כאילו, טוב, יאללה, נתקדם לממ״ד.

ויש פעמים שאני מרשה לעצמי להתנתק, לשקוע בתוך משהו, לא משנה מה. אם זה ספר או טלוויזיה או שיחה טובה. לרגע אחד לוותר על הדריכות התמידית הזו.

ואז האזעקה מוציאה אותי משלוותי. יש איזו שנייה שכאילו נמחקת לי מהזיכרון.

וגם אחרי שאני רצה לממ״ד, והאירוע נגמר, ואני עדיין קצת רועדת, והלב עדיין לא חזר לקצב הרגיל. וגם שעה אחרי, הנשימה עדיין לא זורמת פנימה כרגיל.