שריטות וזיוני שכל

ובכל בוקר מחדש, אני מנסה לגרד את שאריות האנרגיה שנשארו לי. את שאריות התקווה.

כי אולי הפעם,

אולי מחר.

להתלבש, להסתרק, לעטות חיוך.

וכל הזמן הזה אני מרגישה שאני נאבקת בחול טובעני. לא משנה מה אני עושה, לא משנה מה אני מנסה, אני נשארת באותו המקום בדיוק.

ואולי,

אולי מחר.

אולי.

איכשהו תמיד הייתה לי הפרדה מאוד ברורה בין מערכות יחסים וניליות לבדס״מיות.

אף פעם לא יצא לי ״להתוודות״ בפני בן זוג ונילי, על הנטיות הבדסמיות.

ופתאום עכשיו כשיש אולי הזדמנות למשהו, אני תוהה אם ומתי וכמה יהיה נכון לספר לו

אני לא מפחדת לעבוד קשה כדי לטפס למעלה.

זו התהום הבאה שמפחידה אותי.

כבר הרבה זמן שלא היה לי סקס ונילי.

רך, עדין, מתוק.

והגוף שלי נהנה, אבל מחפש את האגרסיבי.

והנשמה שלי מחפשת את הפשטות.

ויש ימים שמשאירים אותי עוד יותר מבולבלת ממה שהייתי.

יודעת עוד פחות ממה שהייתי.

וגם זה בסדר.

האם לאפשר לעצמי להתאהב?

פשוט לעצום את העיניים ולקפוץ ראש לתוך הדבר הזה, שאני אפילו לא יודעת מהו ולאן הוא יכול להתפתח.

וכנראה להתרסק.

כל החיים אני מחפשת את נוסחת הקסם. את הנוסחה שתאפשר לי לקבל את ההחלטות הכי טובות, נכונות ומדויקות עבורי. את ההחלטות שיגנו עלי מפני אכזבות.

כי כל בחירה היא דלת שנסגרת.

יש יתרון בלגור לבד.

אני יכולה להסתגר באמבטיה, ולגמור את כל המים החמים.

להציף את החדר באדים, עד שאי אפשר לראות כלום.

ולנשום.

״כשיש אתה סובל

כשאין אתה סובל״

קשה לי להיות חולה, להיות בבית בחוסר מעש. אני מרגישה שהימים מתבזבזים, נעלמים לי.

קשה לי להגיד תודה על המנוחה הזו שקיבלתי. על הזכות לשבת ולראות אלף שעות טלוויזיה, ולשחק במשחקים מטומטמים, ולגלוש בפייסבוק, ולקרוא. ולהישאר בבית החם, ולשתות תה, ולא לצאת לגשם. ולהתנתק קצת מהכל, ולא לדאוג ממה שהיה וממה שיהיה.

באוטובוס בדרך הביתה, עייפה, קר לי, הגב כואב.

אבל באוזניות יש מוזיקה טובה, ועצמתי את העיניים, והיה לי טוב.

מחוץ לבועה הזו יש כאוס מוחלט, אבל בתוך הרגע הקטן הזה - היה לי טוב.

לדבר עם מישהו, שהוא לא מכאן.

פתאום הכל יותר פשוט. יותר תמים, מתוק, כמעט ילדותי.