שריטות וזיוני שכל

כבר תקופה ארוכה שיש לי גוש של מרירות, תקוע עמוק בגרון. ואני חסרת סבלנות, וחסרת חמלה, וחסרת אמפטיה. ואני מתקשה להחזיק את התקווה והאופטימיות, ומתקשה להודות על מה שיש.

ואני שונאת את עצמי ככה.

בסוף לא משנה מה,

אין לי ברירה אלא למשוך את עצמי למעלה.

אין לי ברירה אלא להמשיך להילחם, לבעוט, להתנגד. לא לתת לדיכאון לקחת אותי.

כי בסופו של יום זו רק אני מולו, ורק אני יכולה לנצח

יש ימים שאני בסדר, אני מחזיקה את עצמי. יחסית.

אני מתפקדת. יחסית.

יש לילות שאני מצליחה ללכת לישון יחסית בסדר, כדי להספיק כמה שעות לפני האזעקות.

ויש לילות שאני מפחדת להיכנס להתקלח.

ויש ימים שכל צעד מרגיש כמו לטפס על הר. שאני צריכה לגייס את כל מה שיש בי כדי לצאת מהמיטה בבוקר. להתלבש, להתארגן, ללכת לעבוד.

והמוח שלי מפוזר לאלף כיוונים.

ואני מרגישה שלא נשאר בי יותר כלום.

את המעט שהיה, אני משקיעה בלהחזיק חזק כדי לא להתפרק. בלהצליח לקום בבוקר, לעבור במכולת, להכין סנדוויץ׳.

ויש ימים כמו היום, שאני רק רוצה שיעזבו אותי לנפשי. לא רוצה לדבר עם אנשים. לא רוצה לשמוע כמה קשה להם, לא רוצה להיות אוזן קשבת. גם לא רוצה לדבר על מה שקורה אצלי.

רוצה לשים אוזניות, ולסגור את הדלת.

הבוסית שלי גיזלטה אותי היום.

ורק שעה אחרי השיחה, נפל לי האסימון שזה מה שקרה.

ונמאס לי.

נמאס לי להיות הבנאדם המבוגר בקשר, זה שצריך להסביר ולדבר ולפתוח דברים.

המשפחה שלי בצפון.

אני לא.

בא לי לצרוח מרוב תסכול שאין לי איך לעזור להם.

היה לי יום טוב, מעניין.

ועכשיו נפילת מתח,

ועצוב לי.

ואין לי מושג איך להרים את עצמי, ואין לי מושג איך להמשיך להאמין, איך להמשיך לנסות, עד שמשהו טוב יקרה 

עוד תשובה שלילית, עוד דחייה.

הייתי חושבת שבשלב הזה אני כבר אפתח איזושהי חסינות ואפסיק להתאכזב.

אבל כנראה שאם אני אפסיק להתאכזב, זה סימן שהפסקתי לרצות.

מוצ״ש תמיד מרגיש לי כמו הרגע הזה שהמוזיקה מפסיקה. בין אם מצאתי מקום לשבת, ובין אם נשארתי בצד.

והכל הפוך. הבית, החיים שלי.

ואני צריכה לגרד את עצמי לקראת שבוע חדש.

ובכל מוצ״ש אני מרגישה שהמוזיקה נעצרה, והפסדתי.

ואני שונאת את ההרגשה הזו.

אני רוצה להיות מסוגלת להשתנות,

להודות על מה שיש,

במקום להיות מרירה על מה שאין.

להיות מסוגלת לפתוח את הידיים לקראת מה שיבוא,

במקום לבכות על מה שכבר לא יקרה.

לדעת להתרחק מאנשים רעילים, ככה פשוט, בלי לנטור טינה.

להמשיך להחזיק את התקווה, בכל יום מחדש