-

דיסוננס עצום מאפיין את אותן כפות הידיים שחופרות חונקות מעלפות מאלפות סוטרות. ואחכ עושות קצת נעים בגב או מלטפות ברכות לא ברורה שכזו את הפנים דקה אחרי שאני פוקחת עיניים, מטושטשת מחניקה.

יש רגעים, מעטים מאוד, בהם כל מה שקיים בי מתנקז לנקודה אחת שהיא הריאות שלי. כפות הידיים שלך שלא מאוד מתאמצות, לאט לאט לאט מקשיחות ומתהדקות סביב הגרון שלי. אני תופסת במכנסיים שלך, או באמות שלך, או בכל מקום אחר בך ומרגישה את הדמעות זולגות בצידי האף ועל הלחיים. מתאמצת מאוד לשמור על עיניים פקוחות, כדי לא לפספס אף רגע מהמבט המזוגג, המזוקק המהפנט שלך כשאתה נושם ונושף עליי ואני רק אמצעי לממש איזה משהו שאולי בכלל לא קשור אליי, אבל אני במרכזו קיימת יותר מתמיד.

ואז מתישהו הידיים שלי מרפות ממך ונופלות, העיניים שלי נעצמות ואני כבר לא שם יותר.

באופן פרדוקסלי הוכחתי לעצמי שאני צודקת

ואין שום מקום שבו באמת יש לי מקום

יש דברים בלתי ניתנים לזיוף. כמו להסתובב יומיים וחצי עם תחתונים ספוגים נוזל ברטולין. הכוס שלי מרגיש את מה שהראש שלי לא ממש רוצה. או אולי ממש לא רוצה.

הבילד אפ הזה הורג אותי

מיליוני צרכים

אלפי רצונות

מאות מאוויים

עשרות חשקים

ופחד אחד שמנהל את הכל

- באת לי שנתיים מאוחר מדי.

- אל תדאג, גם ככה לא היית שורד אותי יותר משתי דקות.

לפעמים אני מרגישה שיש לי לב בתוך המוח, פועם בקדחתנות ומזרים מחשבות וזכרונות מלאים בדם. אני קמה עם זה מוקדם בבוקר והולכת לישון עם זה מאוחר בלילה. יש רגעים בודדים דוממים. כמו כף יד על הגרון, לופתת, חזק, לא משחררת.

קר לי.

אמרת לי לא ללכת איתם, הם אנשים רעים

ואני, בגלל שהם רעים, הלכתי איתם

אחרי כמה שעות נכנסו לי פתאום לראש ארבע מילים ׳זה לא באמת כואב׳ שהרצתי בלופ בין הצלפה להצלפה כמו מנטרה. זה עבד טוב עד שהקצב התגבר והמילים הצטמצמו לכדי אות אחת בעיצור קולי.

זה לא באמת

זה לא

זה

ז

ז

ז