-

ואז ראיתי את הקשיחות בעיניים שלך, על גבול הרוע, את הטירלול והצד המוטרף חסר המעצורים שיצא ממך והתנפץ על הגוף שלי

ועשית לי משהו שלא נעשה הרבה זמן

ופחדתי

לתת לך להשתקע בראש שלי, להזדקק ממך לעוד

יש מצב שאין מטומטמת ממני. אין.

את לא יכולה בלי כאב, נכון? תבקשי שאכאיב לך, אני לא שומע, תבקשי במשפט שלם ולא בהברה אחת, תבקשי כדי שתקבלי מה שאת רוצה, לא זה לא מספיק טוב אני עדיין לא מבין.

את לא יכולה בלי הריגוש והפחד, נכון? בגלל זה את עולה מאחוריי על האופנוע עם גופייה וחצאית בלי תחתונים, אוחזת בי וטופחת לי על הבטן כדי שאאיץ ואקרב את שנינו לסוף, נרטבת כשכולם מסתכלים. ובגלל זה את לא מדברת, גם כשאני מחליט מתי תחזרי לנשום, לופת לך את הגרון והדם נתקע לך בתוך המוח. תבקשי, תבקשי שאקח אותך לקצה.

הוא גומר אותי

בא לי לכתוב שאני באכילת סרטים מתקדמת ביחס למציאות הלא מתוכננת הזו, שסביר שאתחרט אבכה אתעצבן אתאכזב מעצמי ובכלל.

אבל לא. אני זורמת ומחייכת ושמה זין על כולם, בעיקר על עצמי.

כוס אמא שלך בן של זונה

אני חושבת שבימים האחרונים הבנתי ממש את הניגודיות שבין ראש בעננים ורגליים על הקרקע. אפשרתי לך לשבור לי את הכוס, אבל לא אאפשר לך לשבור לי את הלב.

הדרופ תמיד מגיע.

נשארתי עם כוס רטוב

יצר ההרס העצמי תמיד קיים, רק משנה את פניו

לעיתים זה לבד 

בפעמים אחרות זה הרצון העז לפומביות, להשתכר ולרקוד

אבל תמיד לכאוב ולהיות מושפלת עד עפר, עירומה