|
|
|
הפעם ההיא
שנכנסתי לכיתה בבוקר
התיישבתי בכיסא הקבוע לידך
בעיניים אדומות
ובאיפור מרוח
אתה מיד חשבת
שזה עוד אחד מהלילות הלבנים מלאי הזיונים
כפי שהיה לי איתך
את לא נורמלית, מילמלת
ואני חייכתי.
מה שלא ידעת
זה שכל הלילה בכיתי אצלו
בגללך.
מנעד הפעולות שלי מצומצם
כאשר
איני יכולה לראות
איני יכולה לדבר
איני יכולה לנוע סנטימטר מהמשבצת 30 על 30 שעליה אני עומדת
הסבל והכאב סופיים
מתיקות אינסופית
וליטוף אינסופי
מאבדים את טעמם ואת איכותם.
ברגע שמגיעה לאפיסת כוחות פיזית
אין דבר אשר משנה
לא זזה
בקושי נושמת
דופק חלש
הגוף נזיל
עוד ועוד ועוד
וממש לא מרגישה
מה מונחת עליי
מה נכנס לתוכי
או מי
ולאן
הראש ריק ממחשבות
המוח מנותק מהגוף
זו השלווה
האמיתית.
בסוף יהיה לי האומץ
לכרוך לעצמי סביב הצוואר
את החבל
ולקפוץ מהכסא
בלי לחשוב פעמיים.
בינתיים
אסתפק בך
כורך לי סביב הצוואר
את החבל
ומטייל איתי.
כשאת מוצאת את עצמך עושה עם הזיון הונילי התורן:
- שולפת את החגורה מהמכנסיים שלו ומגישה לו
- גרון עמוק ומחכה ליד שלו שתדחוף עמוק יותר
- זוחלת ומחפשת את הבעיטות
- מובילה את כפות ידיו לגרון שיחנוק
- עוצמת עין באינסטינקט כשהיד שלו מתקרבת ללחי (כדי ללטף)
אז סבבה
אני אנשך לעצמי את הזרוע עד זוב דם
העיקר שאיזה זין רנדומלי ימלא לי את הריקנות.
אהבתי המון דברים קטנים איתך ובך
איך שהיית מצמיד את הפנים שלך ללחי שלי ונותן לי להתענג מחיכוך עם הזיפים המאפירים שלך
איך בכך היית מכריח אותי לצעוק לעצמי ולהשקיט את הקול שרוצה לצאת, כדי שלא אחריש את אוזנייך
איך שהיית מוביל אותי יד ביד אל תוך המקום הקטן והמכונס שלי, אף פעם לא לבד
גאה, גאה בי, מהלך בחזה זקוף וכתפיים משוכות אחורה
איך היית מחזיר אותי לשפיות כשהייתי בלופ של שיגעון והיית משגע אותי כשהייתי שפויה מדי מכדי להכיל
איך היית מלטף ברגע המדויק הזה שאני בעצמי לא צפיתי
לימדת אותי לחבק, לתת, להרגיש
לא לברוח בדקה הזו שהכל מתחמם והפחד מבעבע בבטן ומאיים להתפוצץ דרך המוח
ידעתי שאני יכולה ליפול מבלי להתרסק
להתפרק בשניה אחת ולהתחבר בשניה שאחרי
הסדקים שלי היו מתאחים, מתמלאים בך
ולא התרחקת גם כשעשיתי הכל כדי להרחיק אותך
ולא יצאת מדעתך כשעשיתי הכל כדי שתשנא אותי
דרשת ואני קיימתי, לא ויתרת כשראית שאפסו כוחותיי וכבר הייתי קרובה-קרובה לקצה אבל לא דחפת, משכת אותי לאחור בשבריר השניה שלפני הנפילה.
המון איך
ומה שנותר עכשיו זה רק למה, אחד.
את הסימנים שהשארת עליי אני רואה במקלחת
ומרגישה כשהמים הרותחים שורפים לי את העור
אני די בטוחה שאתה בכלל לא יודע על עצם קיומם עליי
משהו בי (הלב) קופץ עם כל צליל של הודעה
משהו אחר בי (המוח) מבין שזה לא יקרה לעולם
וגם כמות הכימיקלים היומית שנכנסת לי לפה ומתחת ללשון לא עוזרת
אז אולי זה wish me well.
לפעמים אני מרגישה
פגומה
כמו הירקות והפירות המכוערים שאף אחד לא רוצה
שאפילו לא ממששים כדי לעמוד על טיבם
לאט לאט נערמים בתחתית
נרקבים
משחירים
ובסוף מניחים אותם בתוך קרטון חצי רטוב
וזורקים לאנשהו, כשבדרך המיץ שלהם משאיר שובל שמלכלך את הריצפה
אני אולי אפילו המיץ הזה
מיץ של זבל.
אף אחד לא מיוחד
אז אל תגיד לי
שאני כן
די
באמת
תפסיק לקרוא לי
כלבה
זונה
שפחה
אם אתה לא מתכוון
להישאר
כאן.
הנחיתה של רגליי הכיסא, שעליו אני יושבת, בבטון העבירה כאב חד בעמוד השדרה שלי
מקצה הטוסיק ועד הצוואר
לפתי בכפות ידיי את תחתית המושב
וזזתי קדימה ואחורה עם פלג גופי העליון
אחוזת תזזית בלתי מוסברת ובלתי נשלטת
נעצתי עיניים בנקודה מסוימת על הקיר וצימצמתי את עפעפיי
קרב מבטים שברור מראש מי יפסיד
אמה שמאל התחילה לגרד ובניסיון לקרב כף יד ימין לכדי גירוד, נזכרתי באזיקים שסביב פרקי כפות ידיי
הטיתי בשנית את הכיסא לאחור, על גבול הנפילה
כשידיך הונחו על כתפיי וריתקו אותי
בכל פעם שהכיסא נחבט בבטון, התקדמתי בכמה מילימטרים
בכיוון ההפוך ממך
המשימה לרוקן את הראש
מכירת חיסול של המלאי המנטאלי
