לפני 5 שנים. 10 בנובמבר 2018 בשעה 16:29
פוקחת את עיניי, ממצמצת קלות ומחזירה לעצמי את החדות בשנייה. חדר 13 מ"ר. דלת עץ כהה. מראות במקום קירות ובמקום תקרה ורצפת בטון קרה, כנראה ששכחו לרצף, עליה אני מוצאת את עצמי שכובה על הצד. עירומה. אני לא בדיוק זוכרת איך הגעתי לכאן.
באחת מארבעת הפינות עומד שרפרף לבן קטן ועליו מונחת מאפרה נקייה, הטבק שלי ושקית הפילטרים, שבתוכה נייר הגלגול והמצית הורודה מברלין. מתחת לשרפרף קערת מים רחבה ממתכת שעליה חרוטה האות "נ". האות בה מתחיל שמי. אני מתרוממת על כפות רגליי, נעמדת ומותחת את ידיי למעלה ואז מורידה אותן לרצפה, למתוח את הרגליים. הצוואר שלי תפוס.
אני מתקרבת למראה. המייק-אפ מקובע, השיער אסוף בקוקו גבוה, השפתיים בצבען הטבעי וקצת יבשות. הצפצוף באוזניים שלי מפר את השקט ששורר בחדר. אני בוחנת את כפות ידיי, את הציפורניים המשויפות כל אחת באורך מדויק. נוגעת בגופי ובודקת שכל ארבעת הפירסינגים במקומם. שום דבר לא חסר.
מים וסיגריה. אני מתיישבת ליד השרפרף, מרימה את הקערה מהרצפה ושותה קצת מים. נשענת עם הגב על המראה ומגלגלת לי סיגריה. מותחת את הנייר, מניחה בקצה פילטר ארוך ודק ומסדרת את הטבק בשורה דחוסה ומדויקת. אוחזת בסיגריה עם אצבע ואמה ביד שמאל, המצית ביד ימין. מחכה.
הספרות הכחולות על-גבי השעון השחור מעידות שהשעה שלוש ושתי דקות בצהריים. עשרים וחמש מעלות. השישי בנובמבר. האור שמאיר את החדר נכנס דרך חלון ארוך וצר בחלקו העליון של אחד מהקירות, שכאמור, מכוסים במראה. עוד שעתיים וחצי כבר יהיה חושך, אני חושבת לעצמי. ותוהה איך יואר החדר.
את יכולה לעשן. אני מזהה את הקול שלו, לא מצליחה לאפיין מאיפה הוא בוקע. לא משתהה במחשבה הזו יותר מדי ומציתה לעצמי את הסיגריה, האחת יותר מדי בכל יום. שואפת עמוק, לתחתית של הריאות ומחזיקה בפנים כמה שאפשר. אני אוהבת לעשן לאט וארוך. אוהבת שהראש מסתחרר בשאיפות הראשונות. ולקראת אמצע הסיגריה פתאום אני מבינה שהוא צופה בי. ואולי לא רק הוא, כי אולי הוא לא לבד. ההבנה הזו הכניסה אותי ללחץ. אני יכולה לעמוד בכל, אבל לא בכך שמסתכלים עליי, צופים בי ובוחנים אותי. לא ככה, לא שאני לבד. אני מניחה את הסיגריה במאפרה, מפזרת את השיער ומכסה לעצמי את הפנים. מצמידה את הברכיים לפנים ומחבקת את עצמי. הדלת נפתחת ואני מציצה מבעד לשיער. לא, זה לא הוא שנכנס. הלב שלי הולם בחוזקה בתוך החזה. תאספי את השיער. ואני אוספת. תושיטי כפות ידיים קדימה. ואני מושיטה. עשר מכות. דלת נטרקת וננעלת. אני שומעת צחקוקים מבחוץ ומבינה שאני לא טועה. מתפעלת בקושי את המצית וממשיכה לעשן את חצי הסיגריה שנותרה.
על ארבע, ראש למטה, ידיים קדימה, טוסיק למעלה. הדלת נפתחת ונסגרת. בצעדים מגושמים וכבדים שניים באים לכיוון שלי. יד נוחתת על הטוסיק שלי. שוב. ושוב. נעשה לי חם ואני מחייכת לעצמי, חיוך שהם רואים דרך כל אחת מהמראות שיבחרו להביט בהן. אני מרימה את הראש ומסתכלת עליהם מבעד לכתף ימין. בבקשה תכסו לי את העיניים, אני מעיזה לבקש בלחישה. למקום, הוא צועק לי מבחוץ. אחת מהמראות נפתחת כדלת, וכל אחד מהם מושיט יד ולוקח אביזר כזה או אחר שמכתים את הגוף שלי בסימנים אדומים וסגולים. תספרי בקול רם, תשתקי, תנבחי, תכשכשי בזנב, לא לזוז, תורידי ראש, תחזירי ידיים למקום. הספרות על השעון מראות ארבע ועשרה. הם יוצאים והדלת נסגרת מאחוריי. אני זוחלת אל קערת המים, נעמדת על הברכיים ומרימה אותה לכיווני. תשתי כמו כלבה טובה. בעצבים אני מחזירה את הקערה למקום ומים נשפכים ממנה החוצה, לוגמת עם הלשון. תוציא אותי מכאן או שתכנסו כולכם, אני צורחת. ולא כי נמאס לי להיות כלואה, ולא כי אני לא רוצה לשחק. פשוט לא מסוגלת שמתבוננים בי כבעכבר מעבדה. תשתקי.
אני נשכבת על הבטן, הרצפה קרה והגוף שלי חם, בדרך כלל זה ניגוד מושלם ועכשיו זה לא מסתדר לי. מניחה את אמותיי אחת על השנייה ואת הראש עליהן, ככה הפנים והעיניים שלי מוסתרים. קומי. לא קמה. קומי, פוקד עליי שוב. ואני לא קמה וגם לא מתכוונת לקום. ככה טוב לי ועכשיו הוא צריך להבין. כמה דקות של שקט נשמרות עד שהדלת נפתחת בפיצוץ, כנראה בבעיטה של אחד מהשליחים שלו. שוב צעדים לכיוון שלי והפעם שניים אחרים מתקרבים אליי, לפי הנעליים אני יודעת. הם נעמדים מעליי. קומי, הוא אומר בפעם השלישית. ומשאני לא זזה, כל אחד תופס חזק בזרוע אחרת, נועצים את אצבעותיהם בעורי ומשאירים סימן אדום. מסדרים אותי בפישוק על רגליי, כפות ידיים על המראה, ראש למטה ביניהן. מצליפים, מכים, צובטים, נושכים, מפליקים. דלת נסגרת מאחוריי.
מוזיקה מתחילה להתנגן ברקע ואני כבר מבינה מה מצופה ממני. תרקדי. אני בולעת רוק ומחרישה אמירה מתנגדת. המוזיקה מתגברת לווליום חזק יותר שמרעיד לי את הנוזלים בתוך האוזניים. אני מתיישבת, מגלגלת לעצמי סיגריה ומתחילה לעשן, לא מחכה. מקווה שזו טקטיקה שתגרום לו להיכנס לחדר בעצבים. ושוב הדלת נפתחת. והם נכנסים ארבעתם. אחד מהם לוקח את הסיגריה מהיד שלי, שניים אחרים מסובבים אותי עם הטוסיק למעלה והסיגריה נכבית על הירך שלי. עכשיו הם מדברים, לעשות ככה או לעשות ככה. ואני צוחקת בקול. אפסים. זוחלת לכיוון של אחד מהם ומכניסה את הזין שלו לפה שלי. מחכה בקוצר רוח שזה האקט שיגרום לו להתעצבן ולהיכנס לחדר כדי לאפס אותי. אחד מהם בועט מאחורי הברך שלי ומוריד אותי למטה. אני בולמת את עצמי עם כפות ידיי, שנייה לפני שאני מרסקת את הפרצוף על הרצפה. ומתחילה לבכות. בוא כבר, אני צורחת, די כבר. המוזיקה נפסקת. מכות מכל הכיוונים, בכל האיברים. החורים שלי מתמלאים בהם בתורות. הם צוחקים. מנגבים עליי את הנזלת והרוק של עצמי. משתינים. כלי קיבול. כלי קיבול. כלי קיבול. שתן, רוק, זיעה. כל אחד מהם גומר בתורו ואני נוטפת זרע מכל חור אפשרי. הם יוצאים.
הנה, עכשיו הדלת פתוחה, ואני נשארת בפנים. מאולפת.
