-

- אני אראה אוֹתָךְ שוב?
- כן, למה לא
- היה לי כיף
- גם לי

באמא שלך רק תלך

שאוכל ללקק את הפצעים

ולא אלו שאתה השארת.

בא לי

שתתלה אותי על הקיר בסלון

מעל הטלויזיה המרצדת

מפושקת וזמינה לכולם

תתקע לי ברגים בכפות הידיים

ובכפות הרגליים

ואני אגיד לך

תודה (שתקעת בי ברגים).

-תתפשטי

עוד

עוד

עוד

-אבל לא נשאר עוד מה להסיר

-תמצאי

אחד הדברים שאני מאוד אוהבת זה להרגיש חסרת אונים בצורה מוחלטת. למשל, בלי היכולת הפיזית להגן על עצמי. תמיד כששואל, אני עונה שמעדיפה להיות קשורה היטב לשולחן/כיסא/מיטה/מהתקרה, העיקר שכל חלק בגוף שלי יהיה חשוף לחלוטין לכל מה שעתיד לבוא. למה? כי זה הרבה יותר קל, אני לא מתנגדת גם אם מאוד רוצה. אבל הנקודה העמוקה יותר היא תחושת חוסר האונים. גופי שלך, לך ובשבילך - קח, קיבלת. התמסרות מוכתבת, על מגש של כסף, כרוכה בחבלים. בכלל, אם תוסיף על זה ערפול חושים, כמו כיסוי עיניים, שגם מונע ממני לראות - אני אשנא אותך ואקלל ואתחרט על הרגע בו פציתי את פי - אבל בפנים אני אתרגש כמו ילדה קטנה שקיבלה סוכריה.

הבנת?

אני אוהבת להיות צמוד-צמוד אליך, כחלק מהגוף שלך, ע״י היצמדות מלאה לאחד מאיברי גופך. לא משנה איזה. כשאנחנו בנפרד, אני מרגישה קרועה, מהמנטאלי אל הפיזי, מתנהגת באופן לא רציונלי והמחשבות אחוזות דיבוק. כמו חתול דרוס שממשיך לקפץ על הכביש כשכל המוח שלו כבר מחוץ לראשו הקטן. הייתי רוצה להיות לידך בכל שניה-דקה-שעה-יום-שבוע-חודש-שנה ועד שתמות, כי כשאתה תמות גם אני אמות. ואם במקרה לא אמות, אני אכנס איתך לתוך הקבר ואכסה את עצמי באדמה. וכל עוד אתה חי, כך גם אני. אני אפילו מעדיפה לספוג את העצבים המשתלחים שלך עליי, את הצרחות ישר לתוך עור התוף שנע בתוך האוזן מעוצמת קולך, ואת ההטחות של ראשי בקיר, שאתה מחייב אותי לצבוע בכל פעם מחדש בצבע לבן אקריל כי נשארים סימנים של דם. אתה יודע שאני כמו שק-אגרוף בשבילך, בבקשה רק תשאיר אותי קרובה אליך. הריקנות של המרחק, גומרת אותי.

העיניים שלך מביטות עמוק בתוך שלי

כף ידך מונחת על הגרון שלי

מתדהקת לאט וחזק על העורקים

האצבעות שלך ננעצות עמוק על בשרי

הנשימה איטית עד שנעלמת

הדם נעצר

אני מחייכת אליך

שנייה אחת לפני שעוצמת עיניים והדמעות נדחקות החוצה.

לילה טוב, אדוני.

גם השולט הכי אכזר

נעשה נער מפגר וקנאי

כשהכלבונת שלו

מזדיינת

עם מישהו אחר

ונילי.

יש ימים שבהם הכל לא מסתדר. תכנונים שלא עולים בקנה אחד עם המציאות. אנרגיות טובות שמתחלפות בשבריר שניה באנרגיות רעות, שמשתלטות והורסות כל חלקה טובה במוח. אנשים פוגעים, אנשים רעים, יש גם אנשים טובים, אבל קשה למצוא אותם, מסתבר. וכל מה שמתחשק לי לעשות: לעמוד שעתיים מתחת למים הרותחים שישרפו את העור שלי ויאדימו את כולי, אם אפשר גם מבפנים - מה טוב. ולהכנס למיטה, לחבק חזק את הכרית-ספייר שלשם זה היא נועדה, להרדם ולא לקום. לעולם.

כשאמרת לי ״עד אובדן חושים״, לא חשבתי שהתכוונת הלכה למעשה. 

אוזניים אטומות, עיניים מכוסות, שפתיים דבוקות. מזל שצריכה לנשום כדי להתקיים, אחרת גם באף היית תוקע משהו. החדר מקורר, 15 מעלות. ולהוציא אותי מהמקלחת בלי להתייבש זה אחלה פתרון, לבעיה שאולי לא ידעתי שקיימת. כפותה בשלשלאות, פנים אל מול הקיר הקפוא, לא להישען. טיפות מים נוטפות מהשיער אל הריצפה, מתחת לכפות רגליי. ומהאף זולגת נזלת שמרטיבה את האיזו שמדביק את השפתיים. אני חושבת שאחוזת אימה זה התיאור היאה לסיטואציה. לא יכולה לשמוע אותך או לראות אותך, לא יכולה לילל ובאופן כללי אני במצב של קיפאון מתקדם.

עכשיו ככה, תעמדי. עד שיתחשק לי אחרת.

בסיכומו של עניין, רציתי לשכב איתך. לא רציתי שתדפוק אותי ואחר כך אולי נפגש בעוד שנה.