לפני 5 שנים. 25 באוקטובר 2018 בשעה 4:36
תעזוב אותי בשקט
שברת לי את המוח
ריסקת לי את הגולגולת.
שמח?
עכשיו תלך.
(אבל עם יד על הלב, אני רוצה שתאמלל אותי. עוד).
-
לפני 5 שנים. 24 באוקטובר 2018 בשעה 16:56
בבקשה תתעלם מהמבטים המתחננים שלי, מהיבבות המתפרצות והמפרצוף המתמסכן. אני יכולה לספוג, כי כשאתה נותן - אני לוקחת. אני אנסה בכל מחיר לצוד את העיניים המתעלמות שלך, לנסות לגעת לך בחמלה ששוכנת איפשהו עמוק בפנים וליצור אמפתיה. אבל אתה, אתה תהיה בן זונה חסר איכפתיות ותפרק אותי לגורמים הכי קטנים שקיימים ביקום. ולא, אל תטרח אחר כך לחבר הכל בחזרה. אני אשכב עירומה ושבורה, אירדם בשלווה, כואבת, על הריצפה הקרה בגופי הרותח.
לפני 5 שנים. 23 באוקטובר 2018 בשעה 6:33
תגיד, אתה זוכר את הפעם הזו? כי אני לא אשכח כנראה לעולם, לא משנה כמה אני רוצה ומנסה.
לאנאלי אין לי איך להיות מוכנה. אצבע, שתיים, אגרוף, פלאג או הזין 15 צול שלך. תמיד כואב, תמיד מרחיב, תמיד התנגדות ותמיד בכי. בכל יום אני שותה גלונים של מים ובצום שלא נגמר, העיקר שיהיה נקי. אבל הייתה הפעם ההיא, שזכורה לי היטב. שבסיומה התחבאתי בתוך הארון כדי שלא תראה אותי מטונפת ומגעילה. תקרית שכזו - שהשכלת להגדירה ״מי שמתעסק בחרא, שלא יתפלא שהוא מתלכלך״ - שהוציאה לי את הנשמה מתוך הגוף, שחיסלה כל טיפת נשיות שחשבתי שיש בי ושהמיתה אותי מנטאלית לכמה ימים טובים. הקלילות שלך לנוכח הסיטואציה העלתה לי את הסעיף ונשבעת שרציתי לקחת את הקין ולהחטיף לך כמה מכות טובות. אבל לא, לא עשיתי את זה (רק במחשבות). במקום זה, ברחתי לתוך עצמי, התכנסתי לכדי גוש עגול במדף התחתון בארון, עצמתי עיניים חזק וקיוויתי שאפקח אותן והכל יעלם. אבל הכל לא נעלם. גם לא כשחיבקת אותי חזק והכרחת אותי להסתכל לך עמוק בתוך העיניים (שאני המשכתי לעצום).
אז תגיד, אתה זוכר? כי בתוך כל האינטנסיביות של הקשר, לצד כל החוויות הטובות והטובות יותר, יש כתם אחד שחור, שלא יורד.
לפני 5 שנים. 22 באוקטובר 2018 בשעה 8:44
כמו הפעם ההיא שניתקתי את הפה שלי מהזין שלך וביקשתי ללכת לעשות פיפי, הזחלת אותי חצי דרך לשירותים עד שהחלטת שיש לך רעיון טוב יותר עבורי - שאני אעמוד באמצע הסלון ברגליים פשוקות ואשתין ככה על הרצפה. ומשראית שזה לא עובד נעמדת מאחורי, לוחץ לי על הבטן ומנסה בטוב ליבך לעזור לי. וכשזה לא סייע, היה ברור מאוד שאני נעמדת עם הפנים לקיר בידיים למעלה וסופגת מכות עד שמשהו ייצא. אחרי הדמעות, הנזלת, משיכות הכתפיים והצרחות, ליקקתי את הרצפה מכל השתן של עצמי. וגם קצת משלך.
לפני 5 שנים. 21 באוקטובר 2018 בשעה 13:39
טקס צבאי
מדים מגוהצים וכומתה על הראש
מצדיעה לדגל בגאווה רבה
והראש עסוק בך, מפמפם אותי בשישי בלילה ביער
ואיך שהאבנים שרטו לי את הברכיים
והשפתיים רעדו מקור.
לפני 5 שנים. 21 באוקטובר 2018 בשעה 6:07
מרגישה את הפחד
הוא קרוב
ברגע הזה
הקט הזה
שאתה תופס לי את הראש
ומנפץ אותו על הקיר.
חופש.
לפני 5 שנים. 20 באוקטובר 2018 בשעה 18:50
ראש למטה
ידיים למעלה
רגליים מפושקות
חבלים
אזיקים
יריקות
הצלפות
גמירות
קללות
צעקות.
בכמה סבלנות עוד תיתן לי להמרות את פיך
וכלום מסתבר, לא עוזר
עד שתעיף אותי קיבינימט?
לפני 5 שנים. 17 באוקטובר 2018 בשעה 10:00
כל החפצים שלי דחוסים באיזו מכולה במושב במרכז
תכולת דירה של בחורה יחידה, לא הרבה וגם לא מעט
ואני נודדת, משם לפה ומפה לשם
סוחבת מספר פריטים חשובים שלא באמת יכולה להסתדר בלעדיהם
סוחבת גם סימנים על גופי שעוד לא החלימו באופן סופי וסימנים כאלו שאי אפשר לראות, פנימיים
אוסף של שברים בתוך שקיות אשפה מדומיינות
ונשבעת שניסיתי להיות הכי טובה.
לפני 5 שנים. 16 באוקטובר 2018 בשעה 7:22
ממש לא עניין אותי מה השארתי מאחור
רצתי יחפה למטה במדרגות, כדי לברוח ממך ומביתך
נשמתי 2-2 כדי להשאיר את הריאות בקצב של הרגליים
האור במדרגות כבה ואני המשכתי בעלטה, מפספסת בכל פעם את המפסק האדום
ואתה, רצת אחרי במהירות כזו שלבסוף לא יכולתי להתחרות בה
תפסת את השיער שלי ונמשכתי עם הראש לאחור
בעטתי עם העקב אחורה אבל נפגעתי מהמעקה
המשכתי לרדת מדרגה ועוד אחת ואתה אחריי, עם השיער שלי ביד שלך
נשבעת שיכולתי לחוש אותך מחייך מעונג, תוהה מתי אכנע
נו, כלבונת, לא נמאס לך לשחק משחקים
הלוואי והיית מבין שאני לא משחקת, שאני באמת רוצה ללכת ממך, ללכת מכל זה
רחוק
את הדרך חזרה למעלה כבר עשיתי על ארבע
נשבעת שיכולתי לחוש אותך מחייך מעונג,
תמיד אתה אומר לי - את לא תברחי ממני.
לפני 5 שנים. 15 באוקטובר 2018 בשעה 20:03
YES.
ובכל זאת אשמח למרוח קצת גלייד על הירך שלך
ולהשתפשף למוות.