|
|
|
אחרי סשן של כמה שעות טובות
אני מוצאת את עצמי יושבת בתוך שלולית הקיא של עצמי והשתן שלך, מרוחה בזרע
כאילו התעוררתי פתאום, בבת אחת, למציאות רטובה
אני כורכת את ידיי סביב השוק שלך, נצמדת אליה חזק חזק עם החזה
דוחקת את הראש אל הירך שלך
ככה אני אוהבת
קטנה, מטונפת, תחתייך.
תוציא
את האגרוף שלך מהכוס שלי -
הצונאמי בשנת 2004 באסיה
פרייאר לעומתי.
(וסליחה מראש למי שנפגע)
אוהבת שהוא חוזר מבית הכנסת
בשבת בבוקר
עטוף בטלית
בועל אותי, קדוש.
האדמו״ר חוזר הביתה, בכל לילה, מאוחר
חולץ את נעליו המבריקות בצד דלת הכניסה
פושט את הבלייזר השחור ומניח על גב הכורסא
צורת ההמתנה שלי מאוד ברורה
אחרי מקלחת יסודית שאורכה שתיים-עשרה דקות
בחדר העבודה, שכובה על הגב על שולחן העץ הרחב והכהה, הראש בקצה השולחן כשהשיער נופל למטה, פשוקת רגליים, ידיי מונחות לצד הגוף, עירומה
לצידי מונחת כוסית ובתוכה שתי קוביות קרח וגלנפידיך 18 במילוי מדויק שמסומן על-גבי הכוסית
האדמו״ר נכנס לחדר העבודה, מסתובב שבע פעמים סביב השולחן, לא נוגע, רק מסתכל
בכל לילה הריטואל קבוע
אבל מה שקובע את מהלך הלילה, זה למעשה מהלך היום
יום מוצלח, יום עצבני, יום טוב, יום טוב מאוד וכן הלאה
מתחילים בקריאת שני פרקים (הספר מחכה לו, מונח עליי, כך שמסתיר את הכוס שלי)
כעת אנחנו במסילת ישרים, כדי שאתקן את מידותיי, באמצעותו
האדמו״ר מתיישב זקוף גב על השרפרף שמאחורי ראשי
קורא בקול שקט וברור את המילים, ישירת לתוך אוזניי הקשובות ״...כך צוני בעלי, אמר עשית רצון בעלך...״ ... ״...טוב להיות האדם מענה נפשו לפעמים...״ וכיו״ב
בסיום קריאתו, ניגש ליטול ידיים בכיור המטבח
את ידיו הרטובות מנגב על בטני עם חזרתו לחדר העבודה
עכשיו, מלאכת האדמו״ר מתחילה
מוציא את תיק העור השחור ממגירת השולחן ומתוכו שולף את שלוש ערכות התפילין
אני מסתובבת על בטני, בהתאם להוראה שנתן, ראשי שמוט אל מעבר לקצה השולחן
פעם אחת כורך את התפילין סביב פרקי כפות ידיי הצמודות
פעם שנייה מהדק את בטני לשולחן ומלפף את התפילין צמוד לגבי ועד מתחת לשולחן
פעם שלישית מפשק את רגליי וכורך תפילין סביב כל קרסול בנפרד, נמתחות ביניהם
מצליף במיני אביזרים על גופי
אף פעם לא מהר, תמיד יסודי ודקדקן
סימנים שווים בכל צד וקווים ישרים חרוטים באמצע
לי אסור להוציא הגה, מותר רק לנשום, בשפתיים סגורות
פעם התחננתי שיאטום את פי ואז לא אוכל להגות דבר, אבל נאמר לי שעליי לשלוט בגופי בעצמי ולא בעזרת עזרים חיצוניים (כאשר גיחכתי למשמע האבסורדי הזה באוזניי, זה עלה לי ביוקר)
מכל האביזרים יש אחד שנוא עליי במיוחד - קנה הסוף העבה
השימוש בו נעשה בלילות שאחרי ימים קשים, כמו היום
אני נאלצת לנעוץ את שיניי על שפתיי כדי שלא להוציא הברות עם כל מכה של קנה הסוף על גופי
יודע שכואב לי, אחרי כל מכה הוא מלטף וגם מנגב את דמעותיי
אני נושמת הכי עמוק שאני יכולה ונושפת לאט לאט
סופגת כל שיחליט, עד שיירגע
האדמו״ר צועד לראש השולחן, מרים את ראשי ואני מגששת עם אצבעותיי לפתוח את כפתורי מכנסיו ולהכניס את האיבר המגובש שלו אל תוך פי
לאט, עמוק עד הסוף, להצמיד שפתיים חזק ולהחזיק בפנים עד שנגמר האוויר ורק אז להוציא
האדמו״ר צועד לקצה השני של השולחן
מפלח אותי מאחור, נכנס לאט לאט, שארגיש אותו מרחיב אותי
רק אז נצמד אל גופי וזה האות שלי להוציא שלוש מילים מגרוני -
אדוני מורי ורבי.
חצי שנה של שכרון חושים
עשן וזיונים, בשרשרת
תחנת רכבת
פותחת דלת, פותחת רגליים
סוגרת רגליים, סוגרת דלת
משתמשת וזורקת
ומשכיבה את עצמי במיטה.
ענני
?
I should've stayed at home
Propped up in an armchair with my favourite magazine
Should've held my tongue
Should've woken you up
Bad news when you least expect it
I shouldn't drive the car
סליחה.
לא מרוכזת. חושבת. מדמיינת. מרגישה.
מזגזגת. עקיפות מיותרות. אי שמירת מרחק.
איך ומה.
עדין או כוחני.
נחמד או רע.
לבקש או לא.
ההבניה בתוכי מבקשת שיהיה קשה
חסר רחמים וללא גבולות
תיגע בזיכרון המרומז שלי
כי רק ככה זה יחדור עמוק
בלי אמפתיה ופשרות
קר ומנוכר, תמיד
תקהה שיטתית ואז תפסל
תיצור בי הטרמות
תעצב לי התניות
תנועות עיניים
קול ומגע
אני באה חשופה, תשתמש.
הפרשנות הנפשית הסובייקטיבית שייכת לי
תהיה תרפיה לנשמה.
ערב יום שלישי, גופיה ורדרדה שקופה, חצאית עור ונעלי עקב שחורות
נכנסת למרתף החשוך, לא מעט אנשים, אבל גם לא צפוף כבדרך כלל
סקירה קצרה של המקום והנוכחים, והנה הוא מסמן לי להתפשט ולהישאר בבגד-גוף תחרה שקוף
מתרגשת, כל-כולי מרוגשת ותחושה של עקצוצים עולה בלשוני
לא יודעת בוודאות למה לצפות, רק יודעת שהוא ייקח אותי למקומות אחרים בתוך הראש
יוציא אותי לטיול במחשבות.
גבר לבוש שחור מסמן לי לעלות לבמה, קושר ידי הימנית לצלב
יד שמאל נקשרת על-ידי מישהי אחרת בצד השני
הנה הלב שלי דופק והרגל קצת רועדת, הנשימה מתגברת,
ההתרגשות זורמת ומאיימת להתפוצץ בתוך הגוף
הסשן המשולש התחיל.
מזהה רוך ועדינות, חוסר רחמים ונוקשות,
יודעת לסווג מי מכה על גופי
מי גורם לכוס להשפריץ ומרטיב את כפות הרגליים
מרגישה כל איבר מסומן בגוף, בו זמנית או לחוד, מהר או לאט
זזה מצד לצד, במסגרת הגבולות שהכבלים מאפשרים
עד שהוא מנחה לעמוד במקום
לא לזוז.
עוד לא מצליחה לבחור באיזה צד כואב יותר
ושטף ההצלפות שלו מתחיל ולא מפסיק
מצטרף בקצב מושלם לגבר ולאישה שכבר מצליפים, נוגעים, מסמנים
חם לי
הכל רצוף, אין הפסקה
הצלפה אחר הצלפה, מכה אחר מכה, צביטה אחר צביטה
נוסקת לשמיים
ראש מוטה לאחור, נתלית על הידיים
עיניים עצומות, לא יכולה לפקוח אותן
גם לא רוצה
מתמסרת שוב ושוב ושוב לכל מכה ומתאמת את הנשימות.
ברגע אחד הוא נצמד אליי
לוחש לאוזני
כל כוחי מתועל לספיגה של המילים שיוצאות מפיו
הוא גאה בי עכשיו ושום דבר אחר כבר לא חשוב
והנה הכאב נעשה עמום, לא חד ולא חודר
ולא משנה כמה מכות עוד מקבלת
רק המילים מהדהדות בראש
לצד התשישות הנעימה שעוטפת.
תבואי יחפה אתה אומר לי
אתה מתכוון שאוריד נעליים בכניסה, כן?
מהבית תצאי כבר יחפה, רוצה נעליים, תחזיקי ביד
למה שאלכלך את כפות רגליי בבוץ של המושב או בכלל, באה עם כפכפים ויהיה מה שיהיה.
בכניסה לדירתו מורידה את הכפכפים בהפגנתיות
יושב על הספה, אוחז כוס וויסקי בידו, רגליים על השולחן, חצי חיוך
אני מהנהנת
מצביע עם ידו הפנויה על שתי הקערות המונחות בפינה על הרצפה
שלושה צעדים בקושי מספיקה
״על ארבע״
נשימה עמוקה ויורדת למטה, אין לי כוח לזה היום, באמת
זוחלת לאט, בקצב שלי
הוא שותק
נוגעת עם קצה הלשון בקערה אחת - מים
בקערה האחרת - ג׳ין
נרגעת.
מתיישבת מולו, כמו שאוהב
ידיים על הברכיים, גב זקוף, עקבים לטוסיק, שיער אסוף למעלה
קם מהספה, מתקרב אליי
כדי להכיל את הגובה שלו, צריכה להטות את ראשי לאחור
אוהבת להסתכל לו עמוק בעיניים, ככה מלמטה
נעמד מולי, ״ראש למטה״
תופס את שיערי, מצמיד את פניי לזין המתגבש שלו בתוך המכנסיים השחורים
מתחשק לי שזה יהיה פשוט היום, תדפוק אותי, תגמור וזהו
מטח סטירות נוחת עליי בצד ימין, נעשה לי חם
מרגישה את הפנים שלי מאדימות ואת העצבים שעולים לי בשניה לראש
נושמת עמוק, תוך שידו מרפה משיערי
חוזר לשבת על הספה ואני מסתובבת ללגום מהקערה, זאת עם הג׳ין שבדיוק סיימתי
זוחלת לכיוון התיק שלי, סיגריה, הוא מבין, לא שואל ולא אוסר
״תאפרי בקערת המים״
מעשנת לאט, זונה חכמה מגלגלת עבה להפסקה ארוכה
הוויסקי נעלם מהכוס לתוך הגרון שלו ויוצא כשתן לקערה הריקה
עכשיו אני קולטת ומקללת אותו בלב
בועט בי, מכוון את הראש שלי עם הרגל לכיוון הקערות
״תבחרי מה את שותה״.
דמעות.
נכון שאת כלבה טובה?
כן, לוחשת.
את מכירה כלבה שנועלת נעליים?
לוחש לי חזרה.
מוקדש.
