אני אוהבת להיות צמוד-צמוד אליך, כחלק מהגוף שלך, ע״י היצמדות מלאה לאחד מאיברי גופך. לא משנה איזה. כשאנחנו בנפרד, אני מרגישה קרועה, מהמנטאלי אל הפיזי, מתנהגת באופן לא רציונלי והמחשבות אחוזות דיבוק. כמו חתול דרוס שממשיך לקפץ על הכביש כשכל המוח שלו כבר מחוץ לראשו הקטן. הייתי רוצה להיות לידך בכל שניה-דקה-שעה-יום-שבוע-חודש-שנה ועד שתמות, כי כשאתה תמות גם אני אמות. ואם במקרה לא אמות, אני אכנס איתך לתוך הקבר ואכסה את עצמי באדמה. וכל עוד אתה חי, כך גם אני. אני אפילו מעדיפה לספוג את העצבים המשתלחים שלך עליי, את הצרחות ישר לתוך עור התוף שנע בתוך האוזן מעוצמת קולך, ואת ההטחות של ראשי בקיר, שאתה מחייב אותי לצבוע בכל פעם מחדש בצבע לבן אקריל כי נשארים סימנים של דם. אתה יודע שאני כמו שק-אגרוף בשבילך, בבקשה רק תשאיר אותי קרובה אליך. הריקנות של המרחק, גומרת אותי.
לפני 5 שנים. 3 בנובמבר 2018 בשעה 7:45