רוח של אמת

שעת ערב לא מאוחרת. עוברים מהמיטה אל המרפסת. נעלמים בין זרים גמורים-רצינו להרגיש אחד את השניה. בוא נצא... ככה? הוא אומר. ככה. עירומים. בעצם, רגע.. אומרת לו. אשים את הז׳קט. יושבים במרפסת שבקומה הראשונה על כסאות עם פסים שהישבן נכנס ביניהם. שמה את שתי הרגליים על הכסא. הכוס שלי פתוח לפניו. הוא בא מולי ושולח אצבע לספוג את הרטיבות ולהרטיב יותר. הוא מתכופף אליי ואני נעלמת בין גופו. גונחת מעט. מגניבה מבט למעלה, למטה והצידה. הוא עומד. הישבן שלו חשוף לרווחה. נעלמת איתו ברגעים הקסומים של ההתמסרות. מתכופפת מעט ומגיעה אל הזין שלו. מתענגת עליו. הוא ממשיך לגלות אותי עם האצבעות. מגניבה מבט שמאלה - קולטת בחור שחולף מתחתינו מחויך. תהנה לך. מסננת לעצמי. מתמסרת אלייך. חשופה כמו שלא. עירומה כמו שלא. לא אכפת לי כמו שכן. אבל היום מותר לי, כי החלטתי שמותר. נכנסים פנימה. נאנחים על המיטה. וחושך.

הוא מצא אותי דרך הפייסבוק

חיפש אנשים שעוסקים בתחום העיסוק שאני עוסקת בו 

והגיע אליי

אמר שראה כמה דברים שפרסמתי בפייסבוק

ושאל אם ארצה להעלות כתבות לאתר שלו

אמרתי לו שיש לי ניסיון בכתיבה...

אבל כתיבה כזו יותר מבפנים.

לא מסודרת ומחקרית כמו שהוא מחפש.

אמרתי לו שכותבת בעיקר לבלוג אנונימי.

שאל אם אפשר לראות.

צחקתי בלב :)

אוהבת לכתוב ולא אוהבת שאומרים לי על מה.

רוצה שיגיע ממני ויישאר קרוב למקור עד הסוף ועד לפרסום.

ויש גם אמצע. אולי זה לא יהיה כזה גרוע לנסות. 

את זה כולם יודעים.

להיות בכורה ולהרגיש את התיק בכל רגע ורגע זה התיק האמיתי.

לרגעים (ובמיוחד כאלה שבאים בחגים) רוצה לעשות מיוט על הכל, לארגן את הדברים, לסדר את הדמויות ולצאת בהפקה חדשה. לא מוכנה לקבל את הדמות שלוהקתי אליה. מוחה. אני רוצה משהו אחר!! אני עוד דברים חוץ מזה! למה רק ככה... למה...

למה לכל אחד מאיתנו יש רק תפקיד אחד?

הרי אנחנו חיים בתרבות הגם וגם וגם

שהבכורה לא תהיה כזו צרה

שנצליח לעבור בין תפקידים

לנשום ביניהם

להאמין שזה זמני

ומשתנה

כל הזמן

כל הזמן

פתאום הבנתי שאני משקיעה המון מאמצים בלהישאר נאמנה לאחד

להיות מונוגמית - כי ככה חונכתי

כי ככה אני יודעת שטוב

להיות מונוגמית כי ככה כל החברות שלי

ואז..

פוגשת בנאדם, נכנסת לזוגיות 

ומבינה שזה פשוט לא מספיק

שאני לא כזו שמסתפקת באחד

כי אני רוצה עוד אחד ועוד אחד

ואת שניהם יחד

הפומו גדול מידי - רוצה להנות משניהם בו בזמן

רוצה שהנפש תהיה שקטה ותרווה את צמאונה

ותחזור לאחד, שאיתו בחרה להקים בית

שאיתו רוצה להקים משפחה

ותהנה בכל צורות ההנאה שעולות בדעתה

ותחזור לפינה השקטה שלה, הטובה, המוכרת

עד לפעם הבאה שתצא למסע

שאני אהיה זו שאוביל אותו לעולם הזה

ואוליך אותו בשביל הקינקיות.

שאני אספר לו על הפנטזיות שלי-

על אלה שהגשמתי ואלה שלא

שאני אהיה המינית, הייצרית, שצריכה ריגושים תכופים

והוא-

הוא יקשיב, ידמיין, ישאל, יעמיק בהבנה

הוא יחדור אליי עמוק כמו שאני אוהבת

הוא יביט בנו במראה הגדולה בזמן שאני לא מסוגלת עוד

הוא יאכל באיטיות את המנה שהזמין ואני אחשוב איך באותה איטיות הוא יעשה את דרכו לדגדגן שלי

הוא יהיה זהיר שלא להרעיש, אני גונחת בחופשיות

עולם הפוך נוצר

נוצרים עולמות הפוכים

הופכים עולמות. נוצרים..

ככה זה עובד-יותר סקס-יותר חרמנות

פחות סקס-אין בכלל סקס-מעט חרמנות. מסתפקת באוננות פעם ב.

מאז שהכרתי אותו אני לא מפסיקה להיות חרמנית. אולי זה בגלל שהוא כזה ששולט בעצמו (רוב הזמן), סבלני כזה, לא אימפולסיבי (כמוני) או אולי פשוט בגלל שאנחנו שונים בליבידו שלנו. החדירה שלו אליי כמעט גרמה לי להתפוצץ (מהנאה). משפריצה איתו כמה פעמים ונשארת חרמנית גם אחרי שהוא גומר (גם אחרי הפעם השנייה). מרגישה נימפומנית לידו. חולמת על סקס (מרובה משתתפים) ומאוננת כמה פעמים שיכולה ביום (הודות לחופש הגעתי גם ל5 פעמים ביום). שכחתי לציין שהוא חולה כך שאני נאלצת לספק את עצמי שוב ושוב.

מפה לשם הגעתי לכאן.

עדיין לא מסופקת.

כנראה.

יש פעמים שבהן זה בכלל לא משנה כמה זמן עבר

כי בעצם הכל נשאר אותו הדבר

מתחת לפאסון 

ולמה שמתחתיו

יש לו גוף חושק 

שנדחק ודוחק

שאוהב וכואב 

שנוגע ועוזב

שמחזיק ומשחרר

מעל לפאסון

יש התפרצות ורתיחה

עונג ואהבה

המשכיות ושיכרון

האם יעשה האחד צעד לכיוון האחר

או שבמרחק נועדו הם להיות

שמעתי אותה מהצד השני.

אותו לא שמעתי בכלל.

שמעתי את המיטה חורקת, מתנדנת. בקצב הזה של שני אנשים מזדיינים.

מאיפה יש לך את הביטחון להיות כזאת קולנית?

איך את לא משתהה בין גניחה לגניחה?

איך את לא מהססת להשקיט, להסתיר, להלום את ההנאה?

אני בצד השני תוהה לעצמי איך הגעתי לכאן.

לא חשבתי שאקבל מושב כל כך קידמי ואשמע את הכל.

שום דבר לא הכין אותי לזה.

מזל שהיה לזה סוף. בסוף.

קולות ההנאה שלה המשיכו להטריד אותי גם בבוקר שאחרי.

הלכתי למקלחת ונתתי לעצמי את מה שהייתי צריכה.

גמרתי בשקט.

מאז ומתמיד הייתה לי יכולת מעולה לזיהוי פרצופים (ע״ע: היכולת לזיהוי פרצופים לא קשורה בהכרח לזיכרון ויש חלק נפרד במוח שאחראי על המשימה הזו).

בחלוף השנים הבנתי שיש אנשים בחיי שאני לא זוכרת והתחלתי לתהות סביב העניין הזה...

איך אני עם היכולת הטובה לזיהוי פרצופים מתקשה לזכור אנשים שהייתה להם משמעות כלשהי בחיי? מה ממסך אותי ומשפיע עליי לזכור?

עם כמה שהיה לי קשה להודות, אבל היום כבר יכולה- הייתי במצב דיסוציאטיבי. רוצה לשמור על עצמי מחד, רוצה להתרגש מאידך. יודעת שאסור מחד, יודעת שאני צריכה את זה מאידך. וככה בין הפיצולים מוצאת לי מקום של נחת (כביכול) בחסות הדיסוציאציה.

מאז עברו הרבה מים בנהר האישי שלי, התחלתי להתחבר יותר ויותר. להרגיש את הפחד, האומץ, התסכול, העצב, האהבה, האכזבה... הצלחתי לכאוב ולהיות מאושרת ובפינה חשוכה אי שם במאחורה של הראש להגיד לעצמי- זה בסדר. זה עבר. גם לך מותר. להיות בדיסוציאציה.

שנהיה מחוברים

גם כשקשה

ובמיוחד כשטוב

🌸