רוח של אמת

את זה כולם יודעים.

להיות בכורה ולהרגיש את התיק בכל רגע ורגע זה התיק האמיתי.

לרגעים (ובמיוחד כאלה שבאים בחגים) רוצה לעשות מיוט על הכל, לארגן את הדברים, לסדר את הדמויות ולצאת בהפקה חדשה. לא מוכנה לקבל את הדמות שלוהקתי אליה. מוחה. אני רוצה משהו אחר!! אני עוד דברים חוץ מזה! למה רק ככה... למה...

למה לכל אחד מאיתנו יש רק תפקיד אחד?

הרי אנחנו חיים בתרבות הגם וגם וגם

שהבכורה לא תהיה כזו צרה

שנצליח לעבור בין תפקידים

לנשום ביניהם

להאמין שזה זמני

ומשתנה

כל הזמן

כל הזמן

פתאום הבנתי שאני משקיעה המון מאמצים בלהישאר נאמנה לאחד

להיות מונוגמית - כי ככה חונכתי

כי ככה אני יודעת שטוב

להיות מונוגמית כי ככה כל החברות שלי

ואז..

פוגשת בנאדם, נכנסת לזוגיות 

ומבינה שזה פשוט לא מספיק

שאני לא כזו שמסתפקת באחד

כי אני רוצה עוד אחד ועוד אחד

ואת שניהם יחד

הפומו גדול מידי - רוצה להנות משניהם בו בזמן

רוצה שהנפש תהיה שקטה ותרווה את צמאונה

ותחזור לאחד, שאיתו בחרה להקים בית

שאיתו רוצה להקים משפחה

ותהנה בכל צורות ההנאה שעולות בדעתה

ותחזור לפינה השקטה שלה, הטובה, המוכרת

עד לפעם הבאה שתצא למסע

שאני אהיה זו שאוביל אותו לעולם הזה

ואוליך אותו בשביל הקינקיות.

שאני אספר לו על הפנטזיות שלי-

על אלה שהגשמתי ואלה שלא

שאני אהיה המינית, הייצרית, שצריכה ריגושים תכופים

והוא-

הוא יקשיב, ידמיין, ישאל, יעמיק בהבנה

הוא יחדור אליי עמוק כמו שאני אוהבת

הוא יביט בנו במראה הגדולה בזמן שאני לא מסוגלת עוד

הוא יאכל באיטיות את המנה שהזמין ואני אחשוב איך באותה איטיות הוא יעשה את דרכו לדגדגן שלי

הוא יהיה זהיר שלא להרעיש, אני גונחת בחופשיות

עולם הפוך נוצר

נוצרים עולמות הפוכים

הופכים עולמות. נוצרים..

ככה זה עובד-יותר סקס-יותר חרמנות

פחות סקס-אין בכלל סקס-מעט חרמנות. מסתפקת באוננות פעם ב.

מאז שהכרתי אותו אני לא מפסיקה להיות חרמנית. אולי זה בגלל שהוא כזה ששולט בעצמו (רוב הזמן), סבלני כזה, לא אימפולסיבי (כמוני) או אולי פשוט בגלל שאנחנו שונים בליבידו שלנו. החדירה שלו אליי כמעט גרמה לי להתפוצץ (מהנאה). משפריצה איתו כמה פעמים ונשארת חרמנית גם אחרי שהוא גומר (גם אחרי הפעם השנייה). מרגישה נימפומנית לידו. חולמת על סקס (מרובה משתתפים) ומאוננת כמה פעמים שיכולה ביום (הודות לחופש הגעתי גם ל5 פעמים ביום). שכחתי לציין שהוא חולה כך שאני נאלצת לספק את עצמי שוב ושוב.

מפה לשם הגעתי לכאן.

עדיין לא מסופקת.

כנראה.

יש פעמים שבהן זה בכלל לא משנה כמה זמן עבר

כי בעצם הכל נשאר אותו הדבר

מתחת לפאסון 

ולמה שמתחתיו

יש לו גוף חושק 

שנדחק ודוחק

שאוהב וכואב 

שנוגע ועוזב

שמחזיק ומשחרר

מעל לפאסון

יש התפרצות ורתיחה

עונג ואהבה

המשכיות ושיכרון

האם יעשה האחד צעד לכיוון האחר

או שבמרחק נועדו הם להיות

שמעתי אותה מהצד השני.

אותו לא שמעתי בכלל.

שמעתי את המיטה חורקת, מתנדנת. בקצב הזה של שני אנשים מזדיינים.

מאיפה יש לך את הביטחון להיות כזאת קולנית?

איך את לא משתהה בין גניחה לגניחה?

איך את לא מהססת להשקיט, להסתיר, להלום את ההנאה?

אני בצד השני תוהה לעצמי איך הגעתי לכאן.

לא חשבתי שאקבל מושב כל כך קידמי ואשמע את הכל.

שום דבר לא הכין אותי לזה.

מזל שהיה לזה סוף. בסוף.

קולות ההנאה שלה המשיכו להטריד אותי גם בבוקר שאחרי.

הלכתי למקלחת ונתתי לעצמי את מה שהייתי צריכה.

גמרתי בשקט.

מאז ומתמיד הייתה לי יכולת מעולה לזיהוי פרצופים (ע״ע: היכולת לזיהוי פרצופים לא קשורה בהכרח לזיכרון ויש חלק נפרד במוח שאחראי על המשימה הזו).

בחלוף השנים הבנתי שיש אנשים בחיי שאני לא זוכרת והתחלתי לתהות סביב העניין הזה...

איך אני עם היכולת הטובה לזיהוי פרצופים מתקשה לזכור אנשים שהייתה להם משמעות כלשהי בחיי? מה ממסך אותי ומשפיע עליי לזכור?

עם כמה שהיה לי קשה להודות, אבל היום כבר יכולה- הייתי במצב דיסוציאטיבי. רוצה לשמור על עצמי מחד, רוצה להתרגש מאידך. יודעת שאסור מחד, יודעת שאני צריכה את זה מאידך. וככה בין הפיצולים מוצאת לי מקום של נחת (כביכול) בחסות הדיסוציאציה.

מאז עברו הרבה מים בנהר האישי שלי, התחלתי להתחבר יותר ויותר. להרגיש את הפחד, האומץ, התסכול, העצב, האהבה, האכזבה... הצלחתי לכאוב ולהיות מאושרת ובפינה חשוכה אי שם במאחורה של הראש להגיד לעצמי- זה בסדר. זה עבר. גם לך מותר. להיות בדיסוציאציה.

שנהיה מחוברים

גם כשקשה

ובמיוחד כשטוב

🌸

הרגע הזה שצריך להחליט מהר

כי הכל קורה ביחד

כל הערכים מתנגשים

כל האילוצים מתיישבים

וכל האחריות מוטלת עליי

כן - לא - אולי (לא נחשב)

לרוב זקוקה לזמן כדי להעריך את הדברים כמו שצריך

לתת להם את המרחב הראוי

לשקול 

אבל הדברים הטובים מגיעים בשביב של רגע

תחליטי. עכשיו.

דופקת יותר מידי חשבון לאחרים

נותנת יותר מידי משמעות למילים

בפעם הבאה צריכה לזכור:

"תעשי מה שנכון לך. קודם כל. האחרים יסתדרו ואת לא זו שצריכה לסדר אותם"

אשתדל לזכור.

כך אמרתי למטפלת שלי, שאיתי כבר 3 שנים

כבר תקופה שאני הולכת לטיפול בחוסר חשק-הנסיעות מייגעות, וההתבוננות על מה שאין מייגעת

הגעתי למיצוי

התובנה שלי עצומה, אבל כבר לא זקוקה ל-50 דקות רשמיות בשבוע.

החלטתי לסיים (לעת עתה) להסתכל על הריבועים החסרים (כמו אלה שעושים לידם וי בטבלת הצ'ק ליסט)

ולבחור פשוט לעשות

הBEING טוב לי והוא חלק ממני

אבל הDOING מפרה את הגוף והנשמה

זיעה טובה כזו של עבודה עצמית

ביקשתי פס מהטיפול לחודשיים

בתקווה שאחריו אוכל גם בלעדיו

מרגישה כאילו יצאתי לחופשי

סקרנית לראות מה החופש יביא