המשכיות

היא לא שאני אוהבת בדסמ. 

( ואם לדייק, אז הרבה יותר BD מאשרSM)  

הבעייה הייתה שאהבתי את הגבר הלא נכון.    

וככה מתחדדת לה ההבנה מה אני רוצה וצריכה. 

תודה שהקשבתם . 

הבעייה שלי בחיים..

זה שאני כול כך רצינית.

יותר מדי. 

איזה באסה :-). 

הוא זה שתמיד מגיע אלי כשאני מבינה שאני אף פעם לא האישה שרוצים... 

הדוםאקס שלי היה אומר שזו ברכה , להצליח להיות פטנרית ללילה אחד. 

זו הקללה שלי. 

לא אהבתי סימנים אף פעם. 

אבל כשראיתי אותם מבעד למראה , לא יכולתי להפסיק להתלהב :-) 

אני לא באמת יודעת אם זו אחת הדרכים.. " להחלים".  

הבדסמ תמיד היה קיים אצלי, רק שהיה רדום ולא ממומש. ולכן גם מעולם לא בא לידי ביטוי.  

הייתי אדם מאוד דעתן. והיו לי עוד תכונות שאני לא רוצה לפרט כרגע אבל הן הרכיבו מכלול מהאישיות שלי , אישיות ששמתי בצד בזמן שהייתי עסוקה בלהכיר את ה' צד האחר שלי' האפל, הבדסמי, הכנוע. 

המפגש איתו בגיל 20,  היה כמו סוג של לידה . הסתובב לי הראש, אפשר לומר שאפילו התאהבתי. גיליתי הרבה דברים חדשים , לצערי, לגמרי לבד ועם פרטנרים שבהתחלה מצאתי כאן ולאחר מכן גם במקומות אחרים . אבל הוא תמיד היה חלק מהחיים שלי , אפילו חלק חשוב מאוד.  

כי הוא היה זה שהכניס אותי לבדסמ. 

המשפט הזה, " את רוצה עוד..?" בסוף מה שבדיעבד היה הסשן הראשון שלנו.. 

ברור שרציתי עוד. רציתי וגם עשיתי. 

ושילמתי מחיר כי הפכתי להיות אדם אחר. 

אגב, יש מי שמאשים את הבדסמ בזה- אני חושבת שבדסמ זה סטייה מינית ואין לה קשר לאדם שאתה. 

אני חושבת שדווקא הרגשות שלי ואולי גם חוסר היכולת שלי לראות את המציאות כפי שהיא בגלל חוסר הניסיון שהיה לי הביאו אותי ל' נפילות' שלי.  

כי כשהכרתי אותו תמיד הייתי בבחינה מתמדת של מי שאני ואיך אני יכולה להתאים את עצמי אליו. לדוגמא- העובדה שאני מונוגמית באופי שלי וזה שהוא לא. לקבל את הגבר שאת אוהבת ורוצה כשאת יודעת שאת לא היחידה שלו. עם הזמן גם הבנתי שזו המציאות בקהילת הבדסמ כי כולם מעורבבים עם כולם וכולם מכירים את כולם.  אבל כמה שהתערבבתי וניסיתי וחיפשתי את ' האחד' ולא ממש שינה לי אם הוא שולט או נשלט או מה שזה לא יהיה שהסטייה שלו כוללת- באופי שלי נשארתי מונוגמית ולמעשה מאוהבת. ומתוסכלת כי לא הצלחתי לספק את הצרכים שלי כמו שבאמת רציתי. ההתנהלות הזו שכול הזמן הגברים שבקהילה ואלו שחיים את חיי הלילה שלה , בעיקר, תמיד צריכים משהו חדש כדי שיהיה להם ריגוש זה תמיד מסב נזק לצד השני כי זה מהווה פגיעה במי שאת.. כאילו אני לא מספיק טובה. 

תמיד חשבתי עליו , תמיד התעניינתי בו ולא משנה כמה חרא אכלתי תמיד סלחתי. ובדיעבד הקשר הזה עשה לי רק רע, אבל לא בגלל הבדסמ שבו . 

אלא משום שחייתי בביטול עצמי . 

שמחה שהבנתי את זה , ושמחה עוד יותר על זה שזה גם מתחיל להיעלם :-)

זה רק בנה אותי והפך אותי להיות מי שאני. 

אני צריכה לזכור את זה כול פעם כשאני תופסת את הראש ומנענעת אותו בחוזקה ומגלה רצון לדפוק אותו בקיר על זה שהייתי כול כך מטומטמת ועשיתי דברים שבאולי בדיעבד הייתי מאושרת לעשות אבל היום מסבים לי כאב.

אם רק הייתי יודעת איך לשחרר..

מפריע לי בבדסמ: 

שיש לא מעט גברים שמגדירים את עצמם כשולטים שחושבים באמת ובתמים שנשים נועדו לשרת אותם ולהיות כלי לסיפוק הצרכים שלהם. 

שהתמסרות היא משהו שאין לו ערך, שהוא בר ניצול בשיכנוע " לעשות הופעה " פומבית על הבמה במסיבה, כדי להעלות תמונה לרשת בשביל להשיג בחורות אחרות - כשבעצם בחורה התמסרה אליך , ונותנת ומקריבה מעצמה בשבילך - והם מנצלים את זה כשלמחרת הם כבר עם מישהי אחרת. 

שכול מה שחשוב בבחורה זה איך היא נראית. 

לחיות מההתלהבות של בנות אחרות לכמה טוב אתה מזיין.

שאין דבר כזה תמיכה רגשית .. כי אין להם זמן, " קשה" להיות לא מונוגמי. 

שצריך להרגיש לא נוח להתקשר ל" שולט" שלך. 

שהוא מתנהג אליך כמובן מאליו ומתייחס אליך בזלזול אפילו כשאין לזה קשר לבדסמ. 

כול הזמן שאלתי את עצמי אם אני הייתי לא בסדר. 

היום אני מבינה כמה ביטלתי אתעצמי, כמה העולם שלי סבב סביב אותו אדם ,כמה שהבדסמ הזה לא התאים לי , למרות שלצערי זה הדבר היחיד שהכרתי. 

והדבר העצוב ביותר זה שהייתי עם אדם כזה שלוש וחצי שנים . ( בתקופות כמובן.. )  

שמחה שזה לא חלק מהחיים שלי יותר. 

כתבתי כאן פוסט שבגדול מתאר מלא מלא כעס ומרמור על הקהילה וזה.. ואז נזכרתי במשפט יפה שכתבה דמות כלובית נערצת עלי מאוד : " עולם הבדסמ נמצא כאן בשבילנו, לא אנחנו בשבילו".  

אז אני שמחה עם מי שאני ומה שאני. אולי "זקנה" ומנוסה , וכבר יותר קשה לעבוד עלי ..אבל היי , לפעמים אני גם מאושרת!  

כול מה שאני רוצה כרגע זה שלווה. 

יש רגעים שאני נזכרת בהם משום מה בזמנים לא קשורים. 

רגעים שמביכים אותי ולמרות שחלף זמן ואין איך להחזיר את הגלגל לאחור.. אי אפשר לשנות אותם . רגעים שהנעשה בהם הפריע לי ונאלצתי להבליג עליו על מה שהפריע כי ניסיתי לראות דברים אחרים. 

אין סדר לדברים, אבל הלוואי שאני הייתי מצליחה להבין למה מפריע לי מה שמפריע לי ברגעים האלו.

הרגע הזה בצבא שישבתי בתוך רכב ממוגן וניסיתי לאתר מצרים בשטח מדברי בעקבות התרעה של תצפתנית לאור הוראה של המפקד להיות מוכנה לבצע ירי ( מתוך הרכב). עוד אני מרוכזת במסך שלפניי, האצבעות דרוכות על הגויסטיק להתחלת ירי וכדור תועה מהצד המצרי פוגע בחלון הרכב הממוגן בצד שבו אני יושבת. רגע של הלם מגיע כאשר אני מנסה לשקוע בתוך המושב עד שאני שומעת על המפקד מורה לכולם לפרוק מהרכב. כולם חוץ ממני כמובן. 

זה גם הרגע הראשון שבו אני לא מצליחה להקשיב לו.  כולם פורקים, משתתחים על הרצפה וגם אני. 

" הכדור פגע בחלון שלך. לא עדיף להישאר מוגנת מאחוריו ועם יכולת להשיב אש מאשר להישאר פגיעה על הרצפה ? " 

" זה בדיוק העיניין. הכדור פגע בחלון שלי. הם זיהו את הנקודה האסטרטגית ביותר ברכב הממוגן. כמה כדורים היו נדרשים כדי לפרוץ את הזכוכית המשוריינת כדי לקחת את החיים שלי?

כול הדיון הזה היה מטומטם.

מסיבת מיילדום מספר 3 אליה הלכתי עם הקושר שלי. הוא קשר אותי עם הידיים מאחורי הגב והעמיד אותי על הברכיים קשורה עם חבל בין הרגליים. בחנתי שם את היכולת שלי להיות בלבוש מינימלי ואיך אני מרגישה עם זה במידה ואידרש לכך במסגרת היותי מודל. הוא רצה להניח מצבטי פטמות  על החזה שלי. הוא  הביא שני זוגות - אחד סטנדרטי שלי , ואחד יפני אכזרי שלו. הוא שאל את אחד הדומים בסביבה מה דעתו. 

" מה הכלבה מעדיפה ?" 

ישר הגבתי ואמרתי-" היי אני לא כלבה!" 

"אני לא רואה פה מישהו אחר על הברכיים "

בגלל שזו הייתה מסיבת מיילדום, והמילה מישהו בעיניי כוונה לגבר, הדברים נכונים. בגדול היו שם עוד נשים על הברכיים.. 

המשכתי ועמדתי על כך שאני מעדיפה את המצבטיים שלי.  אבל המשפט.. " מה הכלבה מעדיפה " הפריע לי. ולעיתים כשבמוח שלי מבליחות תמונות מסשנים שמתחו את הגבולות שלי- והתמונה של המבט שלו עולה והמשפט הנ"ל

אני מרגישה שזה היה מעשה מטומטם. 

ברגע הזה שהדום שלי ואני בילינו בחדר מלון בשכונת מגוריי והוא ישב על כורסא וקרא לי לבוא אליו. 

כמובן שבאתי. 

" על ארבע" . אמר.

תמיד הדיסוננס הזה שבין הלבוש המלא שלו, המכנס השחור, החולצה בצבע בורדו. תיק המסמכים המרובע. הנעליים המבריקות.הבושם של איב סאן לורן- לעירום הבוטה שלי ( לבושה בביריות ונעלי עקב בלבד) עם זיעה של התרגשות ועיניים שחורות מאיפור מרוח -גירה אותי , ועל אף שמה שקרה שם הביא אותי לסיפוקי, התמונה הזו שבה הוא מניח עלי את הרגליים שלו, עסוק בעינייניו , יד אחת בפלאפון , יד שניה אוחזת בשלט של הטלוויזיה , ובין לבין אנו משוחחים.

שיחה בדסמית למהדרין. אדון ושפחה. 

הוא מספר לי על הרצון להזנות אותי ומוסיף :" אין אחת שלא הייתה כזו איתי" , ובזמן שאני מביטה בו הוא מוסיף להחמיא על היופי שבמצב שלי. " הייתי מצלם אותך. זו תמונה יפייפיה".  

אניבטוחה שהיא יפייפיה. דימיינתי אותה הרבה זמן בראש.

אבל בדיעבד ולאור מה שקרה בינינו- ייסורים תוקפים אותי כי התמונה הזו משקפת ביטוי פיזי להיותי שפוטה של גבר שלא היה שווה אותי. 

אז בדיעבד- זה היה מעשה מטומטם.

הרגע הזה בכיתה ה' בחג שבועות שיצאתי מהבית עם 4 ביצים וניסיתי לחפש עם מי יהיה אפשר לשחק. פגשתי באחת מהחברות לכיתה שבימים כתיקונם הייתה מספטמת אותי כמו שאנשים מסמפטים ג'וקים. סקרנות וגועל.  היא שיכנעה אותי לתת לה ביצה. וכמו במשל של העקרב בסוף היא זרקה אותה עלי.  המומה מהיכולת שלי להמשיך ולתת אמון באנשים נדהמתי לגלות שאיבדתי אותו. כי חצי שעה מאוחר יותר הגעתי לאזור הבית שלי ופגשתי את מי שעתידה להיות חברה טובה שלי בשנים הבאות. ולה סירבתי לתת ביצה, מתוך העלבון הצורב שרק אני הייתי אחראית לו. 

ולא להיות מסוגלת לתת אמון במי שמעולם לא פגע בי בגלל שכבר נפגעתי- זה מעשה מטומטם.

והרגע הזה בכיתה י"ב .. שהגיע הרגע לבחור את בן הזוג לריקוד זוגות ואני נשארתי אחרונה כי לא היה מי שרצה לרקוד איתי.. 

אוי איזה מבוכה נוראית זו הייתה כשהמחכנת שלי הציעה שאני ארקוד עם אחת הבנות.  

עצם זה שהמשכתי לעמוד שם ולא ברחתי על נפשי הייתה מעשה מטומטם. 

אני לא יודעת אם כולם עושים סמים - במובן של סמים אבל לכולנו יש דברים שאנחנו עושים שגורמים לנו לריגוש ולסוג של בריחה מהמציאות.

מה שאני עומדת לתאר הוא למעשה מאטפורה לאדם שעומד בקצה של הר, וכול פעם הוא עושה צעד בשביל להיעמד על סף תהום ולהציץ למטה. אפילו שאומרים שזה מסוכן, שהרוח יכולה לשנות את כיוונה, שניתן למעוד על אחת האבנים. שפחד הגבהים עלול לתקוף.

ואצלי זה פומביות. אני אוהבת לראות את המבטים של גברים שמסתכלים עלי כשאני לבושה באופן פרובוקטיבי ואפל.

את הנשים שמבחינתי זו תהיה ברירת מחדל מבקשות רשות למזמז אותי. 

בעיני האנשים הקרובים ובעלי ההשפעה עלי זה שלילי . לא את כול הפנטזיות צריך להגשים. 

אבל זה טוב לי להרגיש את מה שאני מרגישה כי אני לא חושבת שאני מגזימה. 

אני בסדר :-)

אבל אני לא הולכת עם זה עד הסוף לטענת מי שמסתכל. כי אני חושבת שפומביות מינית צריכה להיעשות רק במקומות שמיועדים לכך. 

לדוגמא - מסיבות סאדו. הלכתי בלבוש פרובוקטיבי למסיבות של אלכסי ונהנתי מזה. לעומת זאת , בדאנגן יש לי בעייה רגשית לנהוג כך. העזתי רק אמש. זו הייתה מסיבת מטאל ולמשך רבע שעה הייתי לבושה בבגד גוף שקוף עם תחתונים וחזייה שחורים. לידי עמד מישהו שאני סומכת עליו. רוב הזמן לא יצאתי מהשירותים. רק למשך 5 דקות כשהלכתי להרים צייסר עם מישהי. 

אולי זו בדיחה לנהוג כך . ללכת למועדון סאדו במסיבה שאיננה סאדו ולהעיז לעשות טיזינג בדסמי. פה ושם שמעתי קולות מלחשים שאם הייתי אמיתית הייתי באה ככה למסיבת סאדו בדאנג'ן. שאני סתם פוזה. 

אולי זה יקרה. ואולי לא.  

הנקודה היא ש-' להעיז' - זה מה שמרגש אותי.