המשכיות

אחת השאלות שאנחנו נשאלים לא מעט בחיינו היא :" מה היינו רוצים להיות אילו היינו יכולים"?  

רובנו אם לא כולנו, נוקבים באופן תמידי במשאלה כמוסה .כזו שבאופן ריאלי אין לה יכולת להתגשם.  

אנחנו המעצור היחידי של עצמנו, תמיד, אך כיצד זה ייתכן, שדווקא הדבר שאותו אנחנו רוצים יותר מכול ותלוי רק בנו , הוא משהו שאנחנו חושבים שאין לנו יכולת להגשים?  

המצב הזה מוביל לקיבעון, לסוג של דריכה במקום. שבילי בירוקרטיה שאנחנו יוצרים לעצמנו.  

משאלת ליבי הכמוסה ביותר הינה הזכות לבחור מתוך ההיבחרות שלי ע"י סובבי.   

אז איך זה שהיא כול כך כמוסה, לא ריאלית להגשמה , מובילה אותי לסוג של תסכול ואני לא מצליחה לראות דרך להפוך את הקערה על פייה . 

שהכלוב לא דומה לפייסבוק, ואי אפשר לעשות בלוק על אנשים ובאמת לא לראות אותם...

יש לי בחילה. בחיי.

פעם, לפני שנים ארוכות, הייתי האישה שהאמינה שיום יבוא והיא תעמוד בסינר, תכין קצת אוכל , תערוך שולחן יפה,  ותמתין לבעלה. 

פעם , לפני כמעט ארבע שנים ארוכות, התחילו הפנטזיות על איך הבעל הזה, הופך לאדון. איך לתסריט של הפנטזיה על ארוחת הערב הרומנטית מצטרף חיוך ממזרי, ואזיקים מחנות סקס ( כן, פעם לא ידעתי מה זה TK) ומזלג מלוכלך בפירה שמצייר על החזה שלי בעזרת תפוחי אדמה. ההתרגשות מהלא נודע רק התעצמה בכול פעם כשהפנטזיה השתכללה בעקבות דברים שגיליתי בשיטוטי בתחום. 

פעם, לפני כמעט שלוש שנים ארוכות..מצאתי את עצמי מתאווה לזכות להיות שייכת. שאלתי את עצמי האם יש מישהו שיוכל לקחת אותי ולהראות לי הדרך, לבנות מחדש את כול מה שגדלתי להיות ב20 שנות חיי הראשונות, לעצב, ללמד אותי דברים שלא ידעתי. מישהו לבשל לו וגם לטעות לפעמים , וגם אם האוכל תפל אז הוא יגיד לי את זה. 

אני הונילית ,תשמח להכין לבעלה ארוחת ערב מיוחדת ממצרכים שקניתי בשוק ושסחבתי על כפיי כול הדרך אל האוטובוס.  

אני הבדסמית מדמיינת את ארוחת הערב הזו עם הבעל הונילי שהופך להיות אדון. בתחילה קשורה וישובה בכיסא , והיום כבר תלויה ועירומה מול הגבר הלבוש. והלב שלי יוצא מהמקום, אליו.

כזו אני, רומנטית.. 

אבל אין לי בעל. והאדון שלי הוא אף פעם לא באמת שלי. 

אני לא מצטערת על דברים שעשיתי.

לפעמים אני אוהבת לחשוב על המסע שלי בעולם הזה כמו על " הסיפור שאינו נגמר"

כמה תמימות ותום היו לי. 

ואולי עדיין יש.  

היא לא שאני אוהבת בדסמ. 

( ואם לדייק, אז הרבה יותר BD מאשרSM)  

הבעייה הייתה שאהבתי את הגבר הלא נכון.    

וככה מתחדדת לה ההבנה מה אני רוצה וצריכה. 

תודה שהקשבתם . 

הבעייה שלי בחיים..

זה שאני כול כך רצינית.

יותר מדי. 

איזה באסה :-). 

הוא זה שתמיד מגיע אלי כשאני מבינה שאני אף פעם לא האישה שרוצים... 

הדוםאקס שלי היה אומר שזו ברכה , להצליח להיות פטנרית ללילה אחד. 

זו הקללה שלי. 

לא אהבתי סימנים אף פעם. 

אבל כשראיתי אותם מבעד למראה , לא יכולתי להפסיק להתלהב :-) 

אני לא באמת יודעת אם זו אחת הדרכים.. " להחלים".  

הבדסמ תמיד היה קיים אצלי, רק שהיה רדום ולא ממומש. ולכן גם מעולם לא בא לידי ביטוי.  

הייתי אדם מאוד דעתן. והיו לי עוד תכונות שאני לא רוצה לפרט כרגע אבל הן הרכיבו מכלול מהאישיות שלי , אישיות ששמתי בצד בזמן שהייתי עסוקה בלהכיר את ה' צד האחר שלי' האפל, הבדסמי, הכנוע. 

המפגש איתו בגיל 20,  היה כמו סוג של לידה . הסתובב לי הראש, אפשר לומר שאפילו התאהבתי. גיליתי הרבה דברים חדשים , לצערי, לגמרי לבד ועם פרטנרים שבהתחלה מצאתי כאן ולאחר מכן גם במקומות אחרים . אבל הוא תמיד היה חלק מהחיים שלי , אפילו חלק חשוב מאוד.  

כי הוא היה זה שהכניס אותי לבדסמ. 

המשפט הזה, " את רוצה עוד..?" בסוף מה שבדיעבד היה הסשן הראשון שלנו.. 

ברור שרציתי עוד. רציתי וגם עשיתי. 

ושילמתי מחיר כי הפכתי להיות אדם אחר. 

אגב, יש מי שמאשים את הבדסמ בזה- אני חושבת שבדסמ זה סטייה מינית ואין לה קשר לאדם שאתה. 

אני חושבת שדווקא הרגשות שלי ואולי גם חוסר היכולת שלי לראות את המציאות כפי שהיא בגלל חוסר הניסיון שהיה לי הביאו אותי ל' נפילות' שלי.  

כי כשהכרתי אותו תמיד הייתי בבחינה מתמדת של מי שאני ואיך אני יכולה להתאים את עצמי אליו. לדוגמא- העובדה שאני מונוגמית באופי שלי וזה שהוא לא. לקבל את הגבר שאת אוהבת ורוצה כשאת יודעת שאת לא היחידה שלו. עם הזמן גם הבנתי שזו המציאות בקהילת הבדסמ כי כולם מעורבבים עם כולם וכולם מכירים את כולם.  אבל כמה שהתערבבתי וניסיתי וחיפשתי את ' האחד' ולא ממש שינה לי אם הוא שולט או נשלט או מה שזה לא יהיה שהסטייה שלו כוללת- באופי שלי נשארתי מונוגמית ולמעשה מאוהבת. ומתוסכלת כי לא הצלחתי לספק את הצרכים שלי כמו שבאמת רציתי. ההתנהלות הזו שכול הזמן הגברים שבקהילה ואלו שחיים את חיי הלילה שלה , בעיקר, תמיד צריכים משהו חדש כדי שיהיה להם ריגוש זה תמיד מסב נזק לצד השני כי זה מהווה פגיעה במי שאת.. כאילו אני לא מספיק טובה. 

תמיד חשבתי עליו , תמיד התעניינתי בו ולא משנה כמה חרא אכלתי תמיד סלחתי. ובדיעבד הקשר הזה עשה לי רק רע, אבל לא בגלל הבדסמ שבו . 

אלא משום שחייתי בביטול עצמי . 

שמחה שהבנתי את זה , ושמחה עוד יותר על זה שזה גם מתחיל להיעלם :-)

זה רק בנה אותי והפך אותי להיות מי שאני. 

אני צריכה לזכור את זה כול פעם כשאני תופסת את הראש ומנענעת אותו בחוזקה ומגלה רצון לדפוק אותו בקיר על זה שהייתי כול כך מטומטמת ועשיתי דברים שבאולי בדיעבד הייתי מאושרת לעשות אבל היום מסבים לי כאב.

אם רק הייתי יודעת איך לשחרר..